בערב יום העצמאות ה־78 שלה, באפריל 2026, חיו בישראל 10.244 מיליון איש: 7.790 מיליון יהודים ואחרים (76%), 296 אלף זרים (2.9%) ו־2.157 מיליון ערבים (21.1%). לשם השוואה, בעת הקמתה מנתה ישראל כ־806 אלף תושבים; אוכלוסייתה גדלה מאז ביותר מפי שתים עשרה[1][2].

​
מדינת ישראל הוקמה בארץ ישראל, טריטוריה שהייתה המרכז ההיסטורי של הממלכה המאוחדת של ישראל, שנמשכה עד המאה העשירית–שמינית לפנה"ס, ולאחריה של ממלכת יהודה, שהתקיימה עד חורבנה בידי הבבלים במאה השישית לפנה"ס. האוטונומיה היהודית המשיכה לשגשג באזור תחת שלטונן של מעצמות זרות במשך רוב תקופת בית שני, עד להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית במאה השנייה לפנה"ס. יהודה החשמונאית איבדה את עצמאותה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ירושלים בידי פומפיוס הרומי, שהפך את האזור למדינת חסות רומית[3][4].

​
ארץ ישראל, המכונה גם "פלשתינה" בלטינית, עברה לעיתים קרובות בין כובשים מעמים ודתות שונים בין המאה הרביעית למאה העשרים לספירה. לאורך כל התקופה הזו, כמעט אלף שנה, המשיכו לשגשג בה קהילות יהודיות קטנות, ולצדן התקיימה ברציפות מהמאה התשיעית ואילך קהילה יהודית גדולה יותר שמרכזה היה בגליל. במקביל, הקהילות היהודיות בתפוצות סבלו מיחס מפלה כמעט בכל מקום שבו התיישבו. החל מימי הביניים המאוחרים ואילך גדל בהדרגה מספר היהודים המתגוררים בארץ ישראל, בעקבות גלי הגירה יהודית מהתפוצות, כאשר גלי ההגירה הגדולים ביותר התרחשו במאות ה-19 וה-20[5].​

מדינת ישראל, כמדינת מהגרים, מאופיינת בתרבות המשלבת מסורות ושפות רבות ומגוונות. התרבות הישראלית בולטת בעושרה ובגיוונה בזכות אוכלוסייה המורכבת מאנשים שמוצאם ביותר מ-100 מדינות ומחמש יבשות. במהלך השנים התפתחה בישראל תרבות ייחודית ורב-גונית בתחומי המוזיקה, המחול, השירה, האמנות ותחומים נוספים, וזאת בזכות הגיוון התרבותי של האוכלוסייה ומגוון הזהויות הישראליות המרכיבות אותה.

 

ישראל ממוקמת בארץ הקודש, אזור בעל חשיבות רבה לדתות רבות, ובראשן שלוש הדתות האברהמיות המרכזיות – יהדות, נצרות ואסלאם. לעיר ירושלים חשיבות מיוחדת ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים כאחד, שכן היא ביתם של אתרים מרכזיים לאמונותיהם הדתיות.