תרום עכשיו I הוסף רכיב מורשת I הצטרפות I מתנדבים I קישורים I צור קשר
מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל

ריקודי עם
ריקוד עם הוא סוג של מורשת תרבותית בלתי מוחשית הכוללת ריקודים מסורתיים המבוצעים על ידי קהילות, שלעתים קרובות עוברים מדור לדור. ריקודים אלה הם ביטוי של זהות תרבותית, מנהגים חברתיים וחוויות היסטוריות.
מאפיינים: נוצרו ומבוצעו על ידי קהילות תרבותיות או אתניות ספציפיות, נרכשו והועברו מדור לדור באמצעות הדגמה והשתתפות, מתפתחים ומתורגלים ללא הרף על ידי קהילות בהקשרים עכשוויים, קשורים לעתים קרובות לחגיגות, טקסים, מפגשים חברתיים ואירועי זיכרון, המשקפים את הערכים, ההיסטוריה והמבנים החברתיים של הקהילה. לפיכך, ריקודי עם מוכרים כמרכיב חשוב במורשת תרבותית בלתי מוחשית הראויה להגנה ולהעברה לדורות הבאים.
אלמנטים של ריקודי עם במורשת תרבותית בלתי מוחשית: ריקודים הקשורים לטקסים, חתונות, אירועים דתיים, פסטיבלים, חגיגות עונתיות , התכנסויות קהילתיות ויצירת קשרים חברתיים; ריקודים הקשורים להיסטוריה תרבותית ולטכניקות ריקוד ספציפיות, או סגנונות ייחודיים לתרבות.
ארבע עשרה להקות ריקודי עם הופיעו בפסטיבל דליה הראשון, וביצעו ריקודי עם בינלאומיים וכן ריקודי עם ישראליים ותנ"כיים מקוריים. להקה מעין חרוד, בראשות רבקה שטורמן , ביצעה ריקוד בשם "הגורן". הריקוד החדש "מים, מים", אותו יצרה אלזה דובלון לכוריאוגרפיה של יהודה שרת עבור תחרות המים של פסטיבל המים בנען בשנת 1937 , זכה לחשיפה ארצית.
פסטיבל ריקודי העם הלאומי השני, שהתקיים בקיבוץ דליה ביולי 1947, נותר בזיכרון הקולקטיבי בגלל עוצר הלילה שהטילו השלטונות הבריטיים על הכבישים. חמש מאות רקדנים ועשרים וחמישה אלף צופים נותרו באמפיתיאטרון של קיבוץ דליה למשך הלילה, שרו ורקדו, והפכו את ריקודי העם הלאומיים לסמל נוסף של המאבק לעצמאות נגד המנדט הבריטי. שני פסטיבלי ריקודי עם נוספים התקיימו בקיבוץ דליה, בשנים 1951 ו-1958 .
גורית קדמן הייתה חלוצה בתחום ריקודי העם בישראל, ופעלה כרקדנית, כוריאוגרפית ומורה לריקוד ולספורט. בשנת 1929 ארגנה שני פסטיבלי מחול בכפר הנוער בן שמן. בהמשך, בשיתוף פעולה עם הבמאי שמעון רפאלי, ייסדה את "הלהקה לתנועה ודיבור", שהייתה הראשונה מסוגה בארץ.
בבית אלפא, לאה ברגשטיין פגשה את תרבות הבדואים הסמוכים, אותה מצאה כאטרקטיבית ומסתורית כאחד. נובעת מחיבור לאדמה, לטבע ולמחזור השנתי שלו, ומהיכולת ליצור קשר חזק בין ימי היומיום לימי חג, לתרבות הבדואית הייתה מסורת עשירה של טקסים, שירים וריקודים כדי לבטא את רגשותיה של חברת רועים נוודים. עבור ברגשטיין, מסורת זו ומאמיניה סימלו את ארץ ישראל הקדומה. עבור חברי בית אלפא, רועים ועדרים שימשו הן כקשר לארץ ולנופה בתקופת המקרא והן כסמל אוניברסלי לשלום.
ברגשטיין ושלם חיפשו דרך לתאר את הקשר המורכב בין הטבע, המסורת התרבותית של האומה והחיים החדשים בארץ ישראל שלפני הקמת המדינה בכלל ובקיבוץ בפרט. יצירה תרבותית, לדעתם, צריכה להתבצע כחלק מבניית הבסיס הלאומי והחברתי של המדינה. יחד, הם יצרו טקסים לחג הטבע ולחג העבודה, שראשון שבהם היה פסטיבל גזיזת הכבשים בבית אלפא. מאוחר יותר, ברמת יוחנן, הם יצרו טקסי חג נוספים, ביניהם העומר, ט"ו בשבט, חג הביכורים, חג הקציר/חג המים וחגיגת החתונה. ברגשטיין יצר כוריאוגרפיה של חמישים ואחד ריקודי חג, ארבעים מהם למוזיקה שהלחין שלם; הידועים שבהם הם "רבות ברכות", "כן נשמח", "שבולת בשדה" ו"שירו השיר".
ועידת דליה הראשונה בשנת 1944
גורית קדמן ארגנה את פסטיבל ריקודי העם הראשון בקיבוץ דליה, שהפך לאירוע קבוע. בשנים 1944 - 1968 , בהשתתפות מאות רקדנים, הקימו את ריקודי העם הישראליים. כנס המחול הראשון בדליה נערך ב-14-15 ביולי 1944 באמפיתיאטרון ליד הקיבוץ. למרות המצב באירופה, ולמרות העובדה שהדרך לקיבוץ שובשה, הגיעו כ-200 משתתפים והקהל מנה כ-35 אלף צופים. תוכנית הפסטיבל כללה ריקודים של רבקה שטורמן בביצוע תלמידי בית ספר מקיבוצי עין חרוד ותל יוסף, שרה לוי-תנאי עם חברי קיבוץ רמת הכובש, והופעה של להקת מחול תימנית מסורתית בניהולה של הכוריאוגרפית רחל נדב. כנס זה היה אירוע חשוב בפיתוח המחול הישראלי העממי. כתוצאה מהכנס, גדל הביקוש למחול ישראלי ולשירים עבריים, ומאות ריקודים חדשים נוצרו.
בשנת 1945 נפתח בארץ קורס הכשרת המדריכים הראשון לריקודי עם. חמישה תלמידים בלבד סיימו את הקורס והפכו למדריכי ריקודי העם הראשונים בישראל, ובהמשך לימדו והפיצו את המחול בערים ובקיבוצים. עוד קודם לכן, בשנת 1937, הכוריאוגרפית אלזה דובלון הלחינה את הריקוד הנודע "מים מים", שנרקד עד היום. דמות בולטת בין כוריאוגרפי הדור הראשון הייתה רבקה שטורמן, שעלתה ארצה בשנת 1929. שטורמן, שהגיעה עם רקע עשיר במחול מודרני, הצטרפה למדור לריקודי עם שהוקם ומומן על ידי ההסתדרות במטרה לעודד יצירת מחול מקומי. בין השנים 1942 ל-1983 חיברה שטורמן כ-90 ריקודי עם, שרבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, ובהם: "דודי לי", "ערב בא", "הרמוניקה", "קומה אחא", "מה נאוו" ו"דבקה גלבוע".
צבי פרידהבר , שעלה מגרמניה, הצטרף לשיעורי ריקודי עם בתל אביב בהדרכתה של גורית קדמן, וכך סיפר: "כבר בשנת 1947 שמעתי את המשפט שהשפיע עליי מאוד, אבל איך רקדו אבותינו, לא נדע. המשפט הזה הוביל אותי להתחיל לחקור ולחפש את מקורות ריקודי עמנו, מהארץ ומחו"ל, תקליטים וכו'."
צבי פרידהבר המשיך בעבודתו במשך יותר מ-50 שנה ועשה זאת בלהט, למד מחקר בצורה מדעית (זכה בתואר דוקטור) עד להקמת ארכיון המחול היהודי בביתו, שהוא היחיד מסוגו בעולם. הארכיון כולו הועבר לספריית המחול הישראלית בבית אריאלה בתל אביב. בשנות ה-50, כשהיה חבר בלהקת המחול "הפועל", החל ללמד ריקודי עם בבתי ספר ובתנועות נוער.
צבי פרידהבר: חוקר חלוץ של מחול יהודי. בשנת 1947, בעקבות ההבנה ששורשי המחול הולכים לאיבוד, הוא הקדיש למעלה מ-50 שנה בלהט למחקר מדעי. הוא הקים את ארכיון המחול היהודי הייחודי בביתו, אשר הועבר מאוחר יותר לספריית המחול הישראלית בבית אריאלה. הוא חיבר ספרים חשובים, ביניהם "גורית קדמן - אם ומייסדת".
תיאטרון מחול ענבל
תיאטרון המחול ענבל הוא להקת המחול המודרני הוותיקה ביותר בישראל, שנוסדה בשנת 1949 על ידי כלת פרס ישראל, שרה לוי-תנאי. הלהקה זכתה להכרה בינלאומית רחבה ולשבחי המבקרים, בין היתר תחת הדרכתו האמנותית של ג'רום רובינס, והופיעה על במות יוקרתיות ברחבי העולם כגון ברודוויי בניו יורק, פריז, לונדון ומילאנו. הלהקה פועלת ומציגה כיום במשכנה הקבוע במרכז סוזן דלל שבשכונת נווה צדק, תל אביב. באוגוסט 2014 מונה הכוריאוגרף ברק מרשל (בנה של רקדנית הלהקה המיתולוגית מרגלית עובד) למנהל האמנותי של הלהקה והמרכז.
קבוצות מושיקו הלוי
משה יצחק הלוי, המוכר לקהל ריקודי העם כמושיקו, הוא בן למשפחה תימנית ותיקה בישראל. הוא נולד ביפו, ישראל, והיכרותו הראשונה עם עולם המחול הייתה בסטודיו של מיה ארבטובה.
בשנת 1954 הצטרף מושיקו לענבל, תיאטרון המחול התימני, שם התוודע מחדש למקורותיו, ובמשך שש שנים עבד כאחד הרקדנים הראשיים של ענבל. הוא השתתף בשני סיבובי הופעות עולמיים של ענבל באמריקה ובאירופה - שניהם הוכתרו בהצלחה רבה. מושיקו התאהב בפולקלור מזרחי, ובעודו חבר בענבל, ניסה את כוחו ביצירת ריקודי עם.
בשנת 1959 יצר מושיקו את ריקודיו הראשונים: דבקה אוריה, דבקה כנען ואת דודים כלה, והם זכו להצלחה מיידית.
בשנת 1960 ייסד מושיקו את להקתו, "הפעמונים" - להקה ישראלית המוקדשת לפולקלור, ריקוד ושירה. מושיקו המשיך ליצור ריקודים, כגון: דבקה כורדיט, עין אדיר, המכולת, תפילת השחר, החלל ועוד.
בשנת 1966, מינה המחלקה התרבותית של הערבים בהסתדרות העובדים את מושיקו למדריך ויועץ אמנותי לקבוצות מיעוט בישראל כגון הצ'רקסים, הדרוזים והערבים. בשנת 1968 הוזמן מושיקו ללמד ריקודים במשך שלושה חודשים בחסות NEVO - אגודת ריקודי העם של הולנד. הוא הוזמן גם להביא עמו 3 להקות מישראל - צ'רקסיות, דרוזיות ותימניות - כדי שיוכלו להשתתף הן בפסטיבל הפולקלור שנערך בליידן, הולנד, והן בזה שנערך בסקוטן, בלגיה.
בשנת 1973, הוביל מושיקו את תיאטרון המחול ענבל בסיבוב ההופעות המוצלח שלהם בארצות הברית. מושיקו, ביצירותיו במחול, מושפע מעבודתו עם קבוצות מיעוטים, וזה ניכר בבירור בריקודי דבקה המפורסמים שלו. ריקודים אלה מבוססים על מוטיבים מזרחיים-ערביים, כגון דבקה כנענית, דבקה בדואית ומשעל. מושיקו יצר לפחות 260 ריקודים ישראליים וגם 190 קטעי מוזיקה לריקודיו.
אט אט, ריקודי עם הפכו לנוהג חברתי נפוץ לצד שירה בציבור, המקיף אוכלוסייה גדולה, גדולה כקטנה, ומשמש כמפלט מהמציאות האישית והלאומית. ישנם מדריכי מחול מקצועיים בישראל המלמדים ריקודי עם, והם מעבירים שיעורים בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים; מדריכי מחול ישראלים עובדים גם בחו"ל, ומעניקים שיעורי מחול ישראלי, במיוחד בערים עם קהילות גדולות של עולים. רוב הרקדנים חברים ב"ארגון המחול והכוריאוגרפים בישראל ובתפוצות", המשמש כאיגוד מקצועי שלהם.
פסטיבל כרמיאל
פסטיבל המחול בכרמיאל נוסד ביולי 1988, מתוך שאיפה ליצור חגיגה מונומנטלית ומתמשכת של מחול ישראלי. הכוריאוגרף יונתן כרמון וחלוצת ריקודי העם תרצה הודס ייסדו יחד את האירוע, וזכו לגיבוי מכריע מראש עיריית כרמיאל המנוח, ברוך ונגר. הפסטיבל תוכנן כהמשך מודרני לפסטיבלי דליה ההיסטוריים - המפגשים הארציים שאורגנו על ידי גורית קדמן בין השנים 1944 ו-1968 שעיצבו במקור את תנועת ריקודי העם הישראליים. על ידי אימוץ הנופים הציוריים של העיר כרמיאל הגלילית, יצר כרמון תפאורה יפהפייה ורחב ידיים למאמץ אמנותי זה.
דמויות בולטות בתרבות הישראלית שמרו בקפידה על החזון האמנותי של הפסטיבל לאורך הדורות. כמנהל האמנותי המייסד, יונתן כרמון בנה את המוניטין העולמי שלו. אחריו ירש שלמה ממן, ששמר בצורה מופתית על האיזון בין מורשת מסורתית ללהקות אורחים בינלאומיות. בשנת 2020, גדי ביטון קיבל על עצמו את ההנהגה, והוביל את הפסטיבל לעידן הדיגיטלי המודרני. כיום, האירוע מוכר כחגיגת המחול הגדולה ביותר בישראל וכפסטיבל המחול הישראלי המוביל בעולם. הפסטיבל, המתקיים מדי שנה, בדרך כלל ביולי או אוגוסט, משנה את אופיו של העיר כרמיאל לשלושה ימים ושלושה לילות של ריקודים ללא הפסקה.
במהלך הפסטיבל, בו מתאסף קהל רב, הצופים יכולים לצפות במגוון רחב של מופעים. רקדנים ישראלים משתתפים בפסטיבל זה, כמו גם רקדנים ממדינות אחרות בחו"ל. עם מספר הופעות של להקות מחול שונות, מתקיימים אירועים הפתוחים לקהל הרחב ולכל המשתתפים. פסטיבל המחול מתקיים במתקני ספורט שונים בעיר כרמיאל, ביניהם: האמפיתיאטרון, הבמה, הפארק והביתן. אירועים רבים בעבר הוקדשו לכבודם של מלחינים ישראלים כמו סשה ארגוב, נעמי שמר ואביהו מדינה. עד 250,000 איש ו-10,000 רקדנים מקומיים ובינלאומיים משתתפים באופן קבוע באירוע. מצעד פתיחה ענק ברחובות, מעגלי מחול ציבוריים הפועלים 24 שעות ביממה ותחרויות כוריאוגרפיה נחשבות הנערכות באמפיתיאטרון העצום של העיר - שיכול להכיל עד 25,000 איש - הן בין האטרקציות העיקריות.
כמו סוגים רבים של ריקודי עם ברחבי העולם, לכל ריקוד עם ישראלי יש כוריאוגרפיה קבועה (רצף צעדים מוגדר) והוא נרקד לצלילי קטע מוזיקלי ספציפי. הכוריאוגרף בוחר יצירה מוזיקלית, בדרך כלל מתוך הז'אנרים המגוונים של המוזיקה הישראלית, ומחבר לה מבנה צעדים ייחודי המותאם לקצב שלה. מבנה הריקוד מעוצב לרוב כריקוד מעגל, כריקוד זוגות או בשורות קצרות.
ההשפעות הפולקלוריות המרכזיות על המחול הישראלי כוללות את ה"הורה", שמקורה בריקודי עם רומניים, את המוזיקה והצעדים המסורתיים של יהדות תימן, ואת עולם המחול החסידי. לצד אלה, קיימים ריקודי עם ישראליים רבים בסגנון דבקה – מחול שמקורו בפולקלור הערבי של המזרח התיכון. דוגמה בולטת להשפעה החסידית ניתן לראות בריקודים מוכרים כמו "הורה חדרה" (משנת 1972) ו"ארץ, ארץ" (משנת 1974).
ריקודי העם הישראליים מהווים תופעה ייחודית בנוף הפולקלור העכשווי. למרות התמורות הרבות בערכים, בחלומות ובאורח החיים של החברה הישראלית, הציבור עדיין רוקד באהבה את הריקודים הוותיקים של שנות ה-40 וה-50 – תקופת השיא שבה נוצרו בארץ ריקודים חדשים בקצב הגבוה ביותר בעולם.
כיום כולל הרפרטואר כ-3,000 ריקודי עם ישראליים. עם השנים, הפך המחול העממי לנוהג חברתי נפוץ המושרש עמוק לצד השירה בציבור, ומקיף אוכלוסייה רחבה מקטן ועד גדול. מדריכי מחול מקצועיים מלמדים את התחום בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים בישראל, בעוד שמדריכים ישראלים הפועלים בחו"ל מפיצים את המחול הישראלי בקרב קהילות יהודיות וקהילות עולים ברחבי העולם. רוב הרקדנים והמרקידים מאוגדים תחת "ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות", המשמש כאיגוד המקצועי הרשמי של הענף.



































