ריקודי עם

 

ריקודי עם הם ריקודים שפותחו על ידי קבוצות של אנשים המשקפים את החיים המסורתיים של העם של תרבות, מדינה או אזור. ריקודים עממיים יש פונקציה חברתית עבור העם של אותה תרבות כדי להתחבר למסורת שלהם גם funcion חברתי בינלאומי כאשר אנשים מן תרבויות שונות, נפגשים בסדנאות ופסטיבלים.

ריקודי עם יש קשר חזק עם ההיסטוריה והמסורת של כל עם. ריקודי עם מסוימים נקראים ריקוד אתני או ריקוד מסורתי או ריקודים טקסיים. 

ריקודי עם בישראל הם נוהג חברתי שרווח עוד מימי העליות הראשונות, וקיבל תנופה עם קום המדינה כשהשיא היה בחג המחולות המסורתי בקיבוץ דליה. מכיוון שכמעט כל ריקודי העם בישראל, נכתבו מראש על ידי כוריאוגרפים, והכוריאוגרפים שכתבו אותם מוכרים וידועים, ההתייחסות לריקודים אלו כאל "ריקודי עם" בקרב הקהילה הבינלאומית לריקודי עם, היא לעיתים שנויה במחלוקת.

יש להבחין בין הריקודים הנרקדים על ידי להקות מחול (בדרך כלל עם תלבושות על במה בפסטיבלים ובאירועים) לבין ריקודים הנרקדים על ידי הקהל הרחב בהרקדות במאות חוגים ברחבי הארץ.

  

בין הכוריאוגרפים הבולטים שיצרו פסטיבלים ריקודי עם לאה ברגשטיין (בית אלפא ורמת יוחנן), רבקה שטורמן (עין חרוד), גורית קדמן (תל אביב), זשקה רוזנטל (גן שמואל), ירדנה כהן (חיפה), רחל נדב (תל אביב), שרה לוי-תנאי וטובה צימבל (הדסים).

 

ריקודי העם התחילו בארץ ישראל עם הגעת החלוצים הראשונים של העלייה הראשונה ב-1882, החלוצים הביאו איתם את הריקודים מהארצות מוצאם כמו :- הורה, פולקה, קרקוביאק, צ'רקסיה ורונדו.

ריקודי העם הישראלים נוצרו כדרך לעזור ליצור תרבות חדשה בארץ ישראל, המשלבת אלמנטים מתרבויות ריקוד אחרות עם המוזיקה והתרבות של ישראל המודרנית.

ב-1924 יצר ברוך אגדתי את הגרסה הישראלית של ההורה הרומנית, שנקראה על שמו "הורה אגדתי" והייתה הריקוד העממי הישראלי הראשון, החלוצים רקדו את הריקוד במעגל בקצב מסחרר כשזרועותיהן של הרקדניות היו כרוכות סביב כתפיהם של הרקדנים והמהירות הצנטריפוגלית גרמה לכך שרגליהן ריחפו מעל הקרקע.

ב-1937 יצרה הכוראוגרפית אלזה דובלין את ריקוד העם שמפורסם עד היום "מים מים".

הכוראוגרפית המשמעותי הראשונה הייתה רבקה שטורמן שעלתה לארץ בשנת 1929, היא הצטרפה לארגון שהוקם ומומן על ידי ההסתדרות, ארגון שהקדיש עצמו ליצירה של ריקודי עם. לשטורמן היה רקע לריקוד המודרני. בין 1942 ו-1983 היא יצרה כ-90 ריקודי עם שרבים מהם נחשבים לקלסיקה ישראלית כמו "הגורן", "אני רועה צאני" ו"דבקה גלבוע".

בשנים 1929–1931 ארגנה גורית קדמן שני פסטיבלי מחול בכפר הנוער בן שמן, המקום בו לימדה, לקראת הפסטיבל היא יצרה את הריקוד "ימינה ימינה", ב-1944 ארגנה גורית קדמן תחרות ריקודים בקיבוץ דליה במסגרת חגיגת הביכורים בשבועות ובאותה השנה היא ארגנה את כנס המחולות בקיבוץ.

ארבע עשרה ריקודים הופיעו בפסטיבל הדליה הראשון, ריקודי עם בינלאומיים, כמו גם ישראליים ותנ"כיים מקוריים. קבוצה מקבוצת "עין גורן" בהנהגת רבקה שטורמן ביצעה ריקוד בשם "הגורן". הריקוד החדש, "מים, מים", שהכינה אלזה דבלון למוסיקה של יהודה שרת על תחרות המים של פסטיבל המים 1937 בנעאן, זכה לחשיפה לאומית.

הפסטיבל הלאומי השני לריקודי העם, שהתקיים בקיבוץ דליה ביולי 1947, נשאר בזיכרון הקולקטיבי בגלל העוצר הלילי שהטילו השלטונות הבריטיים על הכבישים. חמש מאות רקדנים ועשרים וחמישה אלף צופים נשארו באמפיתיאטרון קיבוץ דליה במשך הלילה, שרים ורוקדים, מה שהופך את הריקוד העממי הלאומי לסמל נוסף למאבק לעצמאות נגד המנדט הבריטי. 

 

לאה ברגשטיין היתה כוריאוגרפית, שבראשית שנות ה -30 יצרה ריקודי פסטיבל בקיבוצים. היצירה הייחודית של תחרויות הפסטיבל תרמה רבות לפיתוח ז 'אנר של חגיגות פסטיבלים וחגים ישראליים כפריים ויצירת הריקודים הראשונים של ארז ישראל.

החגיגה הראשונה, שבה השתתפה לאה ברגשטיין, התקיימה ב -1929, שאורגנה על ידי קבוצת הרועים בקיבוץ בית אלפא בעמק יזרעאל. ברגשטיין והמלחין-המלחין מתתיהו שלם, חברי הקבוצה, סייעו ביצירת פסטיבל לחגוג את גזיזת צמר כבשים. בשיתוף עם שלם, המשיכה ברגשטיין לרקוד ריקודי ריקודים וריקודים בקיבוץ רמת יוחנן בעמק זבולון, אליו עברה בשנות ה -40.

בבית אלפא, פגשה לאה ברגשטיין את תרבות הבדואים השכנים, שהיא מצאה אטרקטיבית ומסתורית כאחד. התרבות הבדווית, הנובעת מקשר לכדור הארץ, לטבע ולמחזור השנתי שלה, ומהיכולת ליצור קשר חזק בין ימי החגים וימי רגילים, היתה מסורת עשירה של טקסים, שירים וריקודים, כדי לבטא את רגשותיו של נווד החברה הרועה. עבור ברגשטיין, מסורת זו וחסידיה מסמלים את ארץ ישראל הקדומה. עבור חברי בית אלפא, רועים וצאן שימשו הן כחיבור עם הארץ ונוף שלה בתקופת המקרא כסמל אוניברסלי של שלום.

לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם חיפשו דרך לתאר את היחסים המורכבים בין הטבע, המסורת התרבותית של האומה והחיים החדשים בארץ ישראל בכלל ובקיבוץ בפרט. היצירה התרבותית, לדעתם, צריכה להיעשות כחלק מבניית הבסיס הלאומי והחברתי של המדינה. 

יחד הם יצרו טקסים לפסטיבלים של טבע ופועלים, שהפסטיבל לגידול כבשים בבית אלפא היה הראשון בהם. מאוחר יותר, ברמת יוחנן, הם יצרו טקסי פסטיבל נוספים, בהם  ט"ו בשבט, פסטיבל הפירות הראשונים, פסטיבל הקציר / פסטיבל המים וחגיגת החתונה. לאה ברגשטיין כוריאוגרפיה 50 ריקודי פסטיבל, ארבעים מהם למוסיקה שהולחן על ידי מתתיהו שלם ; הידועים שבהם הם רב ברכות , חן ירונאן, שיבולת בשדה ושיר השירים.

דליה כנס ראשון 1944

גוריט קדמן ארגנה את פסטיבל המחול העממי הראשון בקיבוץ דליה, שהפך לאירוע קבוע. בשנים 1944 - 1968, בהשתתפות מאות רקדנים ויצרים ריקודי עם ישראלים. 

כנס הריקודים הראשון בדליה הופק ב 14-15 ביולי 1944 באמפיתיאטרון ליד הקיבוץ. למרות המצב באירופה, ולמרות שהדרך לקבוץ השתבשה, הגיעו כ -200 משתתפים והקהל מונה כ -35 אלף צופים. תוכנית הפסטיבל כללה ריקודים של רבקה שטורמן בביצוע תלמידי תיכון מקיבוץ עין חרוד ותל יוסף, שרה לוי-תנאי, עם חברי קיבוץ רמת הכובש, בהופעה של להקת מחול מחולית אתנית-תימנית בהנהלת הכוריאוגרפית רחל נדב. כנס זה היה אירוע חשוב בפיתוח המחול העממי הישראלי. בעקבות הוועידה גדלה הדרישה לריקוד הישראלי ולשירים העבריים, ונוצרו מאות ריקודים חדשים.

בשנת 1945 התקיים בישראל קורס ראשון למדריכי ריקודי עם. חמישה סטודנטים סיימו את הקורס והפכו למדריכי ריקודי העם הראשונים בישראל ולימדו רקדנים בערים ובקיבוצים.

בשנת 1937 יצרה הכוריאוגרפית אלזה דבלון את הריקוד העממי שעדיין ידוע כיום כ"מים מים  ".

רבקה שטורמן, שעלתה ארצה בשנת 1929. היא הצטרפה לארגון שהוקם על ידי ההסתדרות, שהוקדשה ליצירת ריקודים עממיים. לסטורמן היה רקע לריקוד מודרני. בין השנים 1942 ל -1983 יצרה כ -90 ריקודי עם, שרבים מהם נחשבים לקלאסיקה ישראלית כמו דודי לוי, ערב בא, הרמוניקה, מא נבו.
 

להקות ריקודי עם של מושיקו הלוי

משה יצחק הלוי , המוכר בציבור ריקודי העם בשם מושיקו, הוא בן למשפחה תימנית ותיקה בישראל. הוא נולד ביפו, ישראל, וההיכרות הראשונה שלו עם עולם המחול הייתה בסטודיו של מיה ארבטובה .

 

ב-1954 הצטרף מושיקו לענבל, תיאטרון המחול התימני, שם הכיר מחדש את מוצאו שלו, ובמשך שש שנים עבד כאחד מהרקדנים הראשיים של ענבל. הוא השתתף בשני הסיורים העולמיים של ענבל באמריקה ובאירופה - שניהם הוכתרו בהצלחה רבה. מושיקו התאהב בפולקלור המזרחי, ובעודו חבר לענבל ניסה את כוחו ביצירת ריקודי עם.

מורשת תרבותית לא מוחשית

בשנת 1959 יצר מושיקו את הריקודים הראשונים שלו: דבקה אוריה, דבקה כנען ועת דודים כלה, והם זכו להצלחה מיידית.  

מורשת תרבותית לא מוחשית

מושיקו בשנת 1960 , הקים קבוצה משלו "הפעמונים" .   - להקה ישראלית המוקדשת לפולקלור, מחול ושירה.   מושיקו המשיך ביצירת ריקודים כמו: דבקה כורדית, עין אדיר, המחולת, תפילת השחר, ההלך וכד'.  

מורשת תרבותית לא מוחשית

בשנת 1966 מינה המחלקה לתרבות של ערבים בהסתדרות העובדים את מושיקו כמדריך ויועץ אמנותי לקבוצות מיעוטים בישראל כמו הצ'רקיסים, הדרוזים והערבים. בשנת 1968 הוזמן מושיקו ללמד ריקודים במשך שלושה חודשים בחסות NEVO - אגודת ריקודי העם של הולנד. הוא גם הוזמן להביא עמו 3 קבוצות מישראל - צ'רקיסית, דרוזית ותימנית - כדי שיוכלו להשתתף גם בפסטיבל הפולקלור שנערך בלידן, הולנד וגם זה שנערך בסקוטן, בלגיה.  ​

מורשת תרבותית לא מוחשית

בשנת 1973 , מושיקו הוביל את תיאטרון המחול ענבל בסיבוב ההופעות המצליח שלהם בארצות הברית. מושיקו, ביצירות הריקוד שלו, מושפע מעבודתו עם קבוצות מיעוטים, וזה ניכר היטב בריקודי הדבקה המפורסמים שלו. ריקודים אלו מבוססים על מוטיבים מזרחיים - ערביים, דבקה כנען, דבקה בדואית ועוד.  מושיקו יצר לפחות 260 ריקודים ישראלים ו   גם 190 מוזיקה לריקודים שלו,  

מורשת תרבותית לא מוחשית

 
 

תיאטרון מחול ענבל

תיאטרון המחול ענבל (תאטרון מחול ענבל) היא להקת המחול המודרני הראשונה והוותיקה בישראל. באוגוסט 2014 מונה ברק מרשל, כוריאוגרף הבית לשעבר של להקת בת שבע ובנה של מרגלית עובד, כוכבת הרקדן והמנהלת האמנותית של הלהקה בשנים 1994-1996, למנהל האמנותי החדש הן של הלהקה והן של המרכז העולמי לאמנויות ענבל. .

מורשת תרבותית לא מוחשית
החברה נוסדה בשנת 1949 על ידי חתנת פרס ישראל שרה לוי-תנאי . בהדרכתו של ג'רום רובינס - שהעלה על הבמה רבות מיצירותיה הגדולות של החברה - ענבל יצאה לסיבוב הופעות בינלאומי לשבחי הביקורת והופיעה באולמות יוקרתיים כמו תיאטרון מרטין בק בברודווי, תיאטרון שרה ברנהרד בפריז, דרורי ליין בלונדון, תיאטרון הוד מלכותה בלונדון. אוסטרליה ולה סקאלה דה מילאנו.

מורשת תרבותית לא מוחשית

הלהקה עושה חזרות ומופיעה בתיאטרון ענבל אשר ממוקם בקמפוס מרכז סוזן דלל למחול ותיאטרון בנווה צדק, תל אביב.

מורשת תרבותית לא מוחשית

מורשת תרבותית לא מוחשית

צבי פרידברג , אשר מהגרים מ גרמניה, הצטרף לשיעורי ריקודי עם בתל אביב בהדרכתה של גורית קדמן , וכך אמר: "כבר ב -1947 שמעתי את המשפט שכל כך השפיע עלי, אבל איך רקדו אבותינו, לא נדע. המשפט הזה הביא אותי להתחיל לחקור ולחפש את מקורות הריקוד של עמנו, מישראל ומחוצה לה, תקליטים וכו'.

צבי המשיך בעבודתו למעלה מ-50 שנה ובכך למד בלהט מחקר בדרך מדעית (זכה בתואר דוקטור) עד להקמת ארכיון המחול היהודי בביתו, שהוא היחיד מסוגו בעולם. הארכיון כולו הועבר לספריית המחול הישראלי בבית אריאלה בתל אביב. בשנות ה -50 , כשהיה חבר בלהקת המחול "הפועל" , החל ללמד ריקודי עם בבתי ספר ובתנועות נוער. 

צבי פרידאבר הוא חלוץ בחקר המחול בעם היהודי ובעיקר במעקב אחר התפתחות תנועת ריקודי העם בישראל. הוא כתב ספרים בנושא: " ריקודי עם בישראל" , " ריקוד בעם היהודי" , " גורית קדמן - אמא וסוף" . בין השנים 1978-1990 הרצה צבי באוניברסיטת חיפה בחטיבה לפולקלור.

מורשת תרבותית לא מוחשית

אט אט הפכו ריקודי העם לפרקטיקה חברתית נפוצה לצד השירה יחד, המקיפה אוכלוסייה גדולה, גדולה עד קטנה, ומשמשת מפלט מהמציאות האישית והלאומית. יש בישראל מדריכי ריקוד מקצועיים המלמדים ריקודי עם, והם מלמדים עבור  חוגים בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים, ומדריכי ריקוד ישראלים עובדים גם בחו"ל בנתינה  שיעורי ריקוד ישראלי, במיוחד בערים עם קהילות גדולות של מהגרים. רוב הרקדנים חברים ב"ארגון המדריכים והיוצרים לריקודי עם", המשמש כאיגוד המקצועי שלהם.

מורשת תרבותית לא מוחשית