ריקודי עם בישראל הם נוהג חברתי שרווח עוד מימי העליות הראשונות, וקיבל תנופה עם קום המדינה כשהשיא היה בחג המחולות המסורתי בקיבוץ דליה. מכיוון שכמעט כל ריקודי העם בישראל, נכתבו מראש על ידי כוריאוגרפים, והכוריאוגרפים שכתבו אותם מוכרים וידועים, ההתייחסות לריקודים אלו כאל "ריקודי עם" בקרב הקהילה הבינלאומית לריקודי עם, היא לעיתים שנויה במחלוקת.

​

יש להבחין בין הריקודים הנרקדים על ידי להקות מחול (בדרך כלל עם תלבושות על במה בפסטיבלים ובאירועים) לבין ריקודים הנרקדים על ידי הקהל הרחב בהרקדות במאות חוגים ברחבי הארץ.

​

  

בין הכוריאוגרפים הבולטים שיצרו פסטיבלים ריקודי עם לאה ברגשטיין (בית אלפא ורמת יוחנן), רבקה שטורמן (עין חרוד), גורית קדמן (תל אביב), זשקה רוזנטל (גן שמואל), ירדנה כהן (חיפה), רחל נדב (תל אביב), שרה לוי-תנאי וטובה צימבל (הדסים).

​

 

ריקודי העם התחילו בארץ ישראל עם הגעת החלוצים הראשונים של העלייה הראשונה ב-1882, החלוצים הביאו איתם את הריקודים מהארצות מוצאם כמו :- הורה, פולקה, קרקוביאק, צ'רקסיה ורונדו.

​

ריקודי העם הישראלים נוצרו כדרך לעזור ליצור תרבות חדשה בארץ ישראל, המשלבת אלמנטים מתרבויות ריקוד אחרות עם המוזיקה והתרבות של ישראל המודרנית.

​

ב-1924 יצר ברוך אגדתי את הגרסה הישראלית של ההורה הרומנית, שנקראה על שמו "הורה אגדתי" והייתה הריקוד העממי הישראלי הראשון, החלוצים רקדו את הריקוד במעגל בקצב מסחרר כשזרועותיהן של הרקדניות היו כרוכות סביב כתפיהם של הרקדנים והמהירות הצנטריפוגלית גרמה לכך שרגליהן ריחפו מעל הקרקע.

​

ב-1937 יצרה הכוראוגרפית אלזה דובלין את ריקוד העם שמפורסם עד היום "מים מים".

​

הכוראוגרפית המשמעותי הראשונה הייתה רבקה שטורמן שעלתה לארץ בשנת 1929, היא הצטרפה לארגון שהוקם ומומן על ידי ההסתדרות, ארגון שהקדיש עצמו ליצירה של ריקודי עם. לשטורמן היה רקע לריקוד המודרני. בין 1942 ו-1983 היא יצרה כ-90 ריקודי עם שרבים מהם נחשבים לקלסיקה ישראלית כמו "הגורן", "אני רועה צאני" ו"דבקה גלבוע".

​

בשנים 1929–1931 ארגנה גורית קדמן שני פסטיבלי מחול בכפר הנוער בן שמן, המקום בו לימדה, לקראת הפסטיבל היא יצרה את הריקוד "ימינה ימינה", ב-1944 ארגנה גורית קדמן תחרות ריקודים בקיבוץ דליה במסגרת חגיגת הביכורים בשבועות ובאותה השנה היא ארגנה את כנס המחולות בקיבוץ.

​

ארבע עשרה ריקודים הופיעו בפסטיבל הדליה הראשון, ריקודי עם בינלאומיים, כמו גם ישראליים ותנ"כיים מקוריים. קבוצה מקבוצת "עין גורן" בהנהגת רבקה שטורמן ביצעה ריקוד בשם "הגורן". הריקוד החדש, "מים, מים", שהכינה אלזה דבלון למוסיקה של יהודה שרת על תחרות המים של פסטיבל המים 1937 בנעאן, זכה לחשיפה לאומית.

​

הפסטיבל הלאומי השני לריקודי העם, שהתקיים בקיבוץ דליה ביולי 1947, נשאר בזיכרון הקולקטיבי בגלל העוצר הלילי שהטילו השלטונות הבריטיים על הכבישים. חמש מאות רקדנים ועשרים וחמישה אלף צופים נשארו באמפיתיאטרון קיבוץ דליה במשך הלילה, שרים ורוקדים, מה שהופך את הריקוד העממי הלאומי לסמל נוסף למאבק לעצמאות נגד המנדט הבריטי. 

 

לאה ברגשטיין היתה כוריאוגרפית, שבראשית שנות ה -30 יצרה ריקודי פסטיבל בקיבוצים. היצירה הייחודית של תחרויות הפסטיבל תרמה רבות לפיתוח ז 'אנר של חגיגות פסטיבלים וחגים ישראליים כפריים ויצירת הריקודים הראשונים של ארז ישראל.

​

החגיגה הראשונה, שבה השתתפה לאה ברגשטיין, התקיימה ב -1929, שאורגנה על ידי קבוצת הרועים בקיבוץ בית אלפא בעמק יזרעאל. ברגשטיין והמלחין-המלחין מתתיהו שלם, חברי הקבוצה, סייעו ביצירת פסטיבל לחגוג את גזיזת צמר כבשים. בשיתוף עם שלם, המשיכה ברגשטיין לרקוד ריקודי ריקודים וריקודים בקיבוץ רמת יוחנן בעמק זבולון, אליו עברה בשנות ה -40.

​

בבית אלפא, פגשה לאה ברגשטיין את תרבות הבדואים השכנים, שהיא מצאה אטרקטיבית ומסתורית כאחד. התרבות הבדווית, הנובעת מקשר לכדור הארץ, לטבע ולמחזור השנתי שלה, ומהיכולת ליצור קשר חזק בין ימי החגים וימי רגילים, היתה מסורת עשירה של טקסים, שירים וריקודים, כדי לבטא את רגשותיו של נווד החברה הרועה. עבור ברגשטיין, מסורת זו וחסידיה מסמלים את ארץ ישראל הקדומה. עבור חברי בית אלפא, רועים וצאן שימשו הן כחיבור עם הארץ ונוף שלה בתקופת המקרא כסמל אוניברסלי של שלום.

​

לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם חיפשו דרך לתאר את היחסים המורכבים בין הטבע, המסורת התרבותית של האומה והחיים החדשים בארץ ישראל בכלל ובקיבוץ בפרט. היצירה התרבותית, לדעתם, צריכה להיעשות כחלק מבניית הבסיס הלאומי והחברתי של המדינה. 

​

יחד הם יצרו טקסים לפסטיבלים של טבע ופועלים, שהפסטיבל לגידול כבשים בבית אלפא היה הראשון בהם. מאוחר יותר, ברמת יוחנן, הם יצרו טקסי פסטיבל נוספים, בהם  ט"ו בשבט, פסטיבל הפירות הראשונים, פסטיבל הקציר / פסטיבל המים וחגיגת החתונה. לאה ברגשטיין כוריאוגרפיה 50 ריקודי פסטיבל, ארבעים מהם למוסיקה שהולחן על ידי מתתיהו שלם ; הידועים שבהם הם רב ברכות , חן ירונאן, שיבולת בשדה ושיר השירים.

​

דליה כנס ראשון 1944

​

גוריט קדמן ארגנה את פסטיבל המחול העממי הראשון בקיבוץ דליה, שהפך לאירוע קבוע. בשנים 1944 - 1968, בהשתתפות מאות רקדנים ויצרים ריקודי עם ישראלים. 

​

כנס הריקודים הראשון בדליה הופק ב 14-15 ביולי 1944 באמפיתיאטרון ליד הקיבוץ. למרות המצב באירופה, ולמרות שהדרך לקבוץ השתבשה, הגיעו כ -200 משתתפים והקהל מונה כ -35 אלף צופים. תוכנית הפסטיבל כללה ריקודים של רבקה שטורמן בביצוע תלמידי תיכון מקיבוץ עין חרוד ותל יוסף, שרה לוי-תנאי, עם חברי קיבוץ רמת הכובש, בהופעה של להקת מחול מחולית אתנית-תימנית בהנהלת הכוריאוגרפית רחל נדב. כנס זה היה אירוע חשוב בפיתוח המחול העממי הישראלי. בעקבות הוועידה גדלה הדרישה לריקוד הישראלי ולשירים העבריים, ונוצרו מאות ריקודים חדשים.

​

בשנת 1945 התקיים בישראל קורס ראשון למדריכי ריקודי עם. חמישה סטודנטים סיימו את הקורס והפכו למדריכי ריקודי העם הראשונים בישראל ולימדו רקדנים בערים ובקיבוצים.

​

בשנת 1937 יצרה הכוריאוגרפית אלזה דבלון את הריקוד העממי שעדיין ידוע כיום כ"מים מים  ".

​

רבקה שטורמן, שעלתה ארצה בשנת 1929. היא הצטרפה לארגון שהוקם על ידי ההסתדרות, שהוקדשה ליצירת ריקודים עממיים. לסטורמן היה רקע לריקוד מודרני. בין השנים 1942 ל -1983 יצרה כ -90 ריקודי עם, שרבים מהם נחשבים לקלאסיקה ישראלית כמו דודי לוי, ערב בא, הרמוניקה, מא נבו.
 

​