מוזיקה עממית

 

המוזיקה של ישראל היא שילוב של מסורות מוזיקה יהודית ולא-יהודית שחברו יחד במהלך מאה שנים ליצירת תרבות מוזיקלית ייחודית. במשך כמעט 150 שנה, מוזיקאים חיפשו אלמנטים סגנוניים מקוריים שיגדירו את הרוח הלאומית המתהווה. בנוסף ליצירת סגנון וסאונד ישראלי. יצירותיהם של מלחינים קלאסיים ישראלים בוצעו על ידי תזמורות מובילות בעולם.

המוזיקה בישראל היא חלק בלתי נפרד מהזהות. "שירים בציבור היו בילוי נפוץ, והיוו עבורם כוח בהגדרת זהותם", כתב נתן שחר. מהגרים יהודים מאירופה, אסיה, המזרח התיכון וממקומות אחרים הביאו איתם את המסורות המוזיקליות שלהם, ממזגים ויצקו אותם לצליל ישראלי חדש.

המאמצים הראשונים ליצור קורפוס מוזיקלי המתאים לישות יהודית חדשה היו ב -1882 . זו הייתה השנה של העליה הראשונה ,  גל של עולים יהודים מחפשים ליצור מולדת לאומית בפלסטין נכתבו שירים עבור התנועה הלאומית הזו, ציוני תנועות נוער בגרמניה ובמקומות אחרים הוציאו ספרי שירים, תוך שימוש במנגינות גרמניות מסורתיות ואחרות עם מילים חדשות שנכתבו בעברית. דוגמה לכך היא השיר שהפך להמנון הלאומי של ישראל, " התקווה ". המילים, מאת המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר , מבטא את כמיהתו של העם היהודי לשוב לארץ ציון. המנגינה היא מנגינה עממית מזרח אירופאית פופולרית.

בשנת 1895 הקימו מהגרים יהודים את התזמורת היהודית הראשונה בעיירה של ראשון לציון , וניגנו קלאסיקות קלות ומרצים.

אברהם צבי אידלסון , חזן מיומן מרוסיה ומוסיקולוג, שחי בירושלים בשנת 1906 , במטרה ללמוד ולתעד את הנגינה של הקהילות היהודיות השונות שם. באותה תקופה היו בירושלים מספר מובלעות יהודיות, לתימנים, חסידים, סורים וקבוצות אתניות יהודיות נוספות. אידלסון תיעד בקפידה את השירים והניבים המוזיקליים של הקבוצות הללו. לאידלזון הצטרפו עוד כמה מוזיקאים ואתנומוסיקולוגים בעלי הכשרה קלאסית, כולל גרשון אפרוס ב-1909, ולאחר מכן, יואל אנגל ב-1924. כמו אידלסון, פעל אנגל להפצת מנגינות וסגנונות אתניים מסורתיים לציבור היהודי הרחב.

ה בעלייה השנייה , החל משנת 1904 , נרשמה עלייה בלחן של שירים מקוריים של מהגרים יהודים. בין המלחינים הראשונים של שירי עם היו חנינא קרצ'בסקי ("בשדמות בית לחם"), ו דוד מערבי ("שירה הנוער").

במהלך 30 השנים הבאות, החלו מלחינים יהודים לחפש אופנים קצביים ומלודיים חדשים שיבדו את שיריהם מהמוזיקה האירופית המסורתית. מובילי תנועה מוזיקלית זו היו מתתיהו שלם ("ודוד יפה עינים", "שיבולת בשדה"), ידידיה אדמון ("שדמתי"), המלחין מנשה רבינא, מארק לברי ("שיר העמק", "כיתתנו בליילה צודת"), מרדכי זעירא ("חיו לילות", "לילה לילה", "שני שושנים") ועוד.

עמנואל זמיר עבד בשנות ה-40 וה-50 בז'אנר המכונה "שירי רואים" (שירי רועים). הוא שילב מוזיקה בדואית עם מילים בסגנון תנ"ך, לעתים קרובות בליווי המקליט.

התנועה ליצירת רפרטואר של שירים עבריים, אשר השפיעה על הספרות, התיאטרון והגרפיקה של התקופה וכן על המוזיקה - היה לחפש שורשים תרבותיים של האומה הישראלית החדשה בתרבות העברים הקדומים של התנ"ך. המאפיינים של הסגנון העברי החדש, טען המלחין יצחק אדל , הם "שרידי הזמר העברי הקדום שנאבקו לשרוד את שנות הפזורה. הסתדרות העובדים , שלפני הקמת מדינת ישראל שימשה רבים מתפקידי ממשלה, הקימה את "מרכז התרבות", שהוציאה ספרי שירים רבים, וסבסדה חיבור יצירות של מלחינים עבריים. שירים פומביים עודדו באופן פעיל. ה קיבוץ תנועות חילקו זמרים וקבעו את הסינגאלונג כאירוע יומיומי מרכזי בחיי הקיבוץ. שירים בציבור נתפסו גם כדרך ללמד עברית לעולים חדשים מאירופה ומאוחר יותר מארצות המזרח התיכון. גם הרדיו הממלכתי היה כוח רב בקידום השיר העברי, התחנות ליזום פרויקטים מיוחדים לשימור מורשת השיר הישראלי ולעידוד כתיבה והקלטה של מוזיקה 'אותנטית'.