ההתפתחות ההיסטורית והנוף העכשווי של התיאטרון הישראלי

 

התקופה המעצבת ויוזמות חלוציות מוקדמות (שנות ה-90 של המאה ה-19 עד שנות ה-20 של המאה ה-20)

​

שורשיה של מסגרת תיאטרונית עברית מאורגנת מגיעים לשנת 1905, כאשר חלוצי העלייה השנייה הקימו ביפו להקת חובבים שנקראה "אגודת חובבי האמנות הדרמטית". ליוזמה זו קדמו הופעות ספורדיות מוקדמות יותר, ובעיקר העלאת המחזה "זרובבל" מאת משה לייב ליליינבלום על ידי דוד ילין בבית הספר למל בירושלים במהלך חג הסוכות בשנת 1890. בנוסף, במהלך חול המועד פסח בשנת 1894, הרכב חלוצי חובב אחר העלה את המחזה "שולמית" מאת אברהם גולדפדן במתחם בית החרושת של ליאון שטיין ביפו.

​

סגל החברים של "אגודת חובבי האמנות הדרמטית" כלל כמה אישים אשר לקחו חלק מאוחר יותר בייסוד תל אביב, ביניהם אבא נאמן ויהודית הררי. הרפרטואר שנוצר בתקופה זו חקר בעיקר תמות היסטוריות יהודיות, כפי שהדגימו הפקות כמו "אוריאל ד'אקוסטה" מאת קרל גוצקוב, "החשמונאים", "בת יפתח" מאת אליעזר בן-יהודה, ו"אסתר" מאת ז'אן ראסין. במקביל, הוצגו בפני הקהל גם הפקות בשפת היידיש.

​

בציר התפתחות בינלאומי מקביל, נוסד תיאטרון "הבימה" במוסקבה בשנת 1917 תחת הדרכתו הבמאית של המאסטר הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי. מונעת על ידי כישרון המשחק הבולט של חנה רובינא — אשר תוכר לימים כגברת הראשונה של התיאטרון העברי — "הבימה" התחייבה באופן ייחודי להעלות הפקות בעברית בלבד. עמדה אידיאולוגית זו עמדה בניגוד מוחלט לתיאטרון ה"בונד" באותה תקופה, אשר תיעדף את שימור והפצת שפת היידיש והמורשת התרבותית שלה.

​

בשנת 1920 הקים דוד דוידוב את מוסד התיאטרון העברי הרשמי הראשון בתל אביב, שנקרא "התיאטרון העברי בארץ ישראל". להקה זו כללה שחקנים בולטים ובהם מרים ברנשטיין-כהן, ארי קוטאי ומאיר תאומי. המיזם עבר בהמשך להוות את "התיאטרון הדרמטי" בניהולה של ברנשטיין-כהן; עם זאת, בשל קשיים מערכתיים בביצוע מוצלח של רפרטואר קלאסי, המוסד פנה בסופו של דבר לכיוון הבידור הקל.

​

בשנת 1923, קבוצה של חמישה שחקנים מהתיאטרון הדרמטי עקרה לגרמניה כדי לעבור הכשרה רשמית באמנויות הבמה תחת חסותו של מקס ריינהרדט. עם חזרתם לאזור בשנת 1926, הם הקימו יחד את "תיאטרון ארץ ישראל" לצד הבמאי מנחם גנסין. התמורות הפרסונליות נמשכו כאשר בשנת 1927 פרשו כמה מבצעים ממוסד זה כדי להקים תיאטרון סאטירי מתמחה בשם "הקומקום", שפעל תחת הנהגתו של אביגדור המאירי.

​

צמיחת תיאטרון הפועלים וההתרחבות שלפני קום המדינה (שנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה ה-20)

שנת 1925 עמדה בסימן הקמתו של תיאטרון הפועלים של ההסתדרות, המוכר בשם "אוהל", אשר נוסד על ידי משה הלוי. המנדט הסוציו-תרבותי המפורש של "אוהל" היה לספק נגישות תיאטרונית באיכות גבוהה למעמד הפועלים תוך העלאת הפקות המיושרות עם האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית. הרפרטואר שילב סצנות תנ"כיות שפורשו מחדש דרך פריזמת המוסר הסוציאליסטי, כפי שהודגם ב"ירמיהו" מאת סטפן צוויג ו"יעקב ורחל" מאת קרשניקוב.

​

תיאטרון "אוהל" נותר פעיל מבחינה תרבותית עד שנות ה-60, וזכה לשבחים נרחבים על הפקות כמו "החייל האמיץ שווייק" בכיכובו של השחקן הנודע מאיר מרגלית. חברים בולטים נוספים בלהקה היו אברהם חלפי ויעקב איינשטיין, בעוד נחום בנארי בלט כאחד המחזאים המקוריים הבולטים של המוסד. יתרה מכך, המשורר והכותב הדגול נתן אלתרמן תרם ל"אוהל" על ידי תרגום מחזות קלאסיים מהבמה הצרפתית, ובהם "החולה המדומה" מאת מולייר.

​

במהלך שנות ה-30, זרם המהגרים של העלייה החמישית הביא עמו נפח עצום של שחקנים, במאים ואנשי תיאטרון מהעולם דובר הגרמנית לארץ ישראל. הגירה זו זירזה את שגשוגם של עשרות חללי הופעה, החל מבמות דרמטיות קלאסיות ועד לקברטים אינטימיים, אם כי רבים מהמתקנים הקטנים הללו התבררו כקצרת ימים.

​

בשנת 1931 העתיקה להקת תיאטרון "הבימה" את פעילותה לצמיתות ממוסקבה לתל אביב. עם הזמן, סינתזת הרקעים המגוונים של המחזאים, השחקנים, הבמאים והמפיקים הקלה על מיזוג המסורות האירופיות הזרות עם אלמנטים מקומיים, מה שהוביל להתגבשותה ההדרגתית של שפה תיאטרונית ישראלית ייחודית.

​

בשנת 1944 הקים משה ואלין את התיאטרון הקומי "לי-לה-לו", מיזם שהתמחה במבחר מגוון של מחזות סאטיריים קלים ויצירות מוזיקליות. התכנים הליריים להפקות אלו נכתבו בעיקר על ידי אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, והביצועים זכו לפופולריות רבה בזכות זמרות תימניות, ובראשן שושנה דמארי. במקביל, התיאטרון הסאטירי המקדים "המטאטא" המשיך בפעילותו לצד מופעי רוויו עכשוויים חדשים אלו.

 

המסגרת המוסדית העכשווית והלהקות הגדולות

​

בעת המודרנית, נוף התיאטרון הישראלי השיג אינטגרציה עולמית. להקות מקומיות רבות עורכות באופן קבוע סיורי הופעות במזרח ובמערב אירופה כמו גם בארצות הברית, תוך השתתפות בפורומים בינלאומיים יוקרתיים כגון פסטיבלי אדינבורו וברלין. במקביל, הרכבים מקומיים חצי-מקצועיים וחובבים נותנים מענה לאוכלוסיות הדוברות שפות מיעוט על ידי ביצוע רפרטואר באנגלית וברוסית. הקנון הדרמטי המקומי מוגדר על ידי מחזאים בעלי הכרה עולמית, ובהם חנוך לוין ואפרים קישון המנוחים, לצד יהושע סובול והלל מיטלפונקט.

​

הארכיטקטורה המוסדית העכשווית מורכבת מכמה תיאטרוני רפרטואר מרכזיים:

• התיאטרון הלאומי הבימה: ממוקם לצמיתות בתל אביב, המשכן הלאומי אוצר רפרטואר המשלב טקסטים תנ"כיים ויהודיים מסורתיים, כתיבה מחזאית עברית מקורית ועכשווית, ותרגומים לעברית של דרמות וקומדיות בינלאומיות קנוניות. המוסד מארח באופן קבוע במאים אורחים בעלי שם עולמי להפקות העונתיות הגדולות שלו.

• תיאטרון הקאמרי: משמש כתיאטרון העירוני של תל אביב מאז 1970. הקאמרי חולל מהפכה בשילוב תיאורים ריאליסטיים של החיים הסוציו-פוליטיים המקומיים בתיאטרון העברי. התוכנית הנוכחית שלו מציגה סבב פעיל של דרמות ישראליות מקוריות לצד עיבודים מודרניים וקלאסיים. הלהקה שוכנת במתחם תרבות מודרני ומתקדמת המכיל ארבעה אולמות מופעים נפרדים, הסמוך למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

• תיאטרון חיפה העירוני: פועל כמוסד רפרטוארי אזורי, ומציג פורטפוליו מאוזן של הפקות ישראליות מקוריות לצד מחזות זרים קלאסיים ואוונגרדיים.

• תיאטרון באר שבע: להקת רפרטואר דרומית המוקדשת לקידום יצירות מקומיות עכשוויות ומקוריות, לצד מחזות זרים מתורגמים קלאסיים ומודרניים מאירופה ומארצות הברית.

• תיאטרון בית ליסין: ממוקם בתל אביב, בית רפרטואר מרכזי זה שם דגש ספציפי על פיתוח כתיבה מחזאית ישראלית מקורית, לצד רכישות עכשוויות של מחזות זרים.

• תיאטרון הערבי: תיאטרון מוסדי מקצועי בשפה הערבית המיועד לקהל מבוגר, המציג יצירות אזוריות מקוריות מרחבי העולם הערבי לצד דרמה בינלאומית עכשווית מתורגמת.

• תיאטרון בית הגפן: תיאטרון מקצועי מיוחד בשפה הערבית, המוקדש להפקת יצירות בימתיות עכשוויות ומקוריות עבור קהל הילדים והנוער.

• תיאטרון החאן: תיאטרון הרפרטואר הביתי היחיד בירושלים. להקה זו מציעה שילוב ייחודי של תוכניות עכשוויות וקלאסיות בתוך חאן עות'מאני עתיק ומשוחזר היסטורית.

• תיאטרון גשר: הוקם בשנת 1991 כדי להעניק כלי ביטוי אמנותי לעולים החדשים שהגיעו מהתרבות של ברית המועצות לשעבר. "גשר" העלה בתחילה הפקות ברמה גבוהה בשפה הרוסית בלבד. בעקבות הצלחה ביקורתית רבה, הלהקה עברה בהצלחה אל הנוף התרבותי המרכזי באמצעות אימוץ הופעות בשפה העברית, ומאז ייצגה את המדינה בפסטיבלים בינלאומיים שונים.​

• התיאטרון קליפה: נוסדה ב-1995 על ידי עידית הרמן, רקדנית ובמאית, ודמיטרי טיולפנוב (רוסיה), שחקן ומוזיקאי. החברה שלהם טווה את אומנויות התיאטרון, הריקוד, העיצוב והמוזיקה. הקבוצה, שעבודותיה לרוב חסרות מילים, מציגה לראשונה שתיים עד ארבע יצירות חדשות בשנה. רובן מבוצעות לתקופה מוגבלת, וחלקן מבוצעות פעם אחת בלבד, במיקום ייחודי.

• תיאטרון ירושלים: – מרכז התרבות הגדול ביותר בישראל.

• בית מזי"א: בשכונת נחלאות, ממש בסמוך לשוק מחנה יהודה, נפתח מחדש לאחרונה כמשכן עבור שלוש קבוצות תיאטרון דינמיות: תיאטרון פסיק, קבוצת התיאטרון הירושלמי ופרויקט האינקובטור.

 

הרכבים מתמחים, תוכניות נוער ופסטיבלים

​

תשתיות ייעודיות:

• התיאטרון לילדים ולנוער: מוסד זה אוצר רפרטוארים ספציפיים המותאמים לשלוש קבוצות גיל דמוגרפיות שונות, ומסייר במוסדות אקדמיים ובמרכזי תתרבות ברחבי המדינה. בנוסף, הוא מפעיל סדנאות חינוכיות ומספק סגל הוראה והדרכה מתמחה לבתי הספר.

• פסטיבל עכו: פורום בולט לתיאטרון שוליים (פרינג') ואוונגרד, המשמש כפלטפורמת השיגור המרכזית עבור יצירה ישראלית ניסיונית. מבנה הפסטיבל מקיף תחרות רשמית של הופעות באולמות סגורים, תיאטרון רחוב תחת כיפת השמיים, ומצגות של אמנים אורחים בינלאומיים.

• הפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים: אירוע תרבותי זה, המתארח מדי שנה בחיפה, מתמקד ביצירות חדשניות המופקות עבור קהל צעיר, ומשלב מסלול תחרותי לצד חלונות ראווה בינלאומיים.

• תיאטרון הקרון: נוסד בירושלים בשנת 1981 כמרכז ייעודי לאמנות הבובנאות, ומספק קשת רחבה של הופעות החל מדרמות בובות באורך מלא ועד ליוזמות שעת סיפור לגיל הרך. המוסד מפקח ומנהל גם את הפסטיבל הבינלאומי השנתי לתיאטרון בובות.

• הכשרה אקדמית ומקצועית: הסמכה מקצועית והכשרה ברמה גבוהה במשחק, בימוי ואומנויות במה נלוות נשמרות ומקודמות באמצעות מתקנים אקדמיים מרכזיים, ובהם אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" (רמת גן), סטודיו למשחק ניסן נתיב (עם סניפים בתל אביב ובירושלים), ובית הספר לדרמה של סמינר הקיבוצים.

​

האבולוציה של הבידור הקל והפופולרי

​

הפרדיגמות של הבידור הביתי הפופולרי מקורן בשנות ה-40 של המאה ה-20, ונוהלו על ידי להקות הופעה צבאיות ואזרחיות כגון הצ'יזבטרון, המטאטא ובצל ירוק. מסורת הופעה פופוליסטית זו טיפחה דורות של אייקוני תרבות בולטים, מוזיקאים ובדרנים, ובהם חיים טופול, סי היימן, מירי אלוני, דורית ראובני וירדנה ארזי. במהלך תקופה זו, הרכב הקומדיה הישראלי "הגשש החיוור" זכה לתהילה, והמשיך להציג לאורך עשורים מה שהפך למערכונים ישראליים קלאסיים, עד שלבסוף זכה בפרס ישראל על מפעל חיים באמנויות הבמה.