האוכלוסייה הישראלית מהווה ישות דמוגרפית הטרוגנית ביותר המאופיינת בפלורליזם לשוני ותרבותי עמוק, שבתוכו מדוברות באופן פעיל כשלושים וחמש שפות שונות וניבים מקומיים מקומיים. עברית מודרנית תקנית משמשת כשפה הרשמית העיקרית של האומה ומתפקדת כמדיום הבסיסי לחיים הציבוריים, לממשל ולאינטראקציה חברתית יומיומית. במקביל, ערבית נמצאת בשימוש נרחב, בעיקר על ידי האזרחים הערבים-ישראלים המהווים כעשרים אחוז - או חמישית - מכלל אוכלוסיית המדינה. יתר על כן, אנגלית מדוברת באופן נרחב כשפה משנית שוטפת על ידי הרוב המכריע של אזרחי ישראל, בעוד שרוסית נותרה בשימוש נרחב ברחבי המדינה עקב זרם עולים מסיבי שהגיעו מברית המועצות לשעבר [3] .

העברית המודרנית צצה דרך יוזמה מונומנטלית של תחייה לשונית שהחלה בסוף המאה התשע עשרה. מבחינה תחבירית ומורפולוגית, היא מושרשת מבנית בניבים היסטוריים שונים של העברית העתיקה, תוך שהיא מציגה גם השפעות לקסיקליות וסגנוניות ממגוון שפות זרות. [ 4 ] התנועה האידיאולוגית שהוקדשה להחייאת העברית כשפה מדוברת זכתה לתמיכה משמעותית בקרב הגלים הראשונים של חלוצים ציוניים בשנות ה-80 של המאה ה-19. אליעזר בן יהודה ובני דורו היו חלוצים בשינוי לשוני זה על ידי הקמת המוסדות האקדמיים הראשונים בשפה העברית, הפצת עיתונים ויצירת ישויות תרבותיות יסודיות. [ 5 ] בעקבות עלייתו של בן יהודה לארץ ישראל, ובהאצה רבה על ידי הדחף הסוציו-לשוני של העלייה השנייה (1905–1914), העברית הצליחה להצהיר על עצמה כשפה המדוברת הרשמית והיומיומית היחידה של הקהילה היהודית. כתוצאה מכך, עם ההכרזה הרשמית על מדינת ישראל בשנת 1948, הממשלה החדשה הוקמה הכריזה על העברית כשפה הרשמית דה פקטו של האומה. [ 6 ] בניגוד למסלול לשוני מרכזי זה, יידיש ממשיכה להיות מדוברת באופן שגרתי בקהילות חרדיות אשכנזיות שונות ברחבי העולם, ולעתים קרובות משמשת כשפת האם העיקרית עבור חברים השייכים לשושלות חסידיות ספציפיות בתוך מגזרים אלה. [ 7 ]