יהודי בוכרה הם בין קהילות התפוצות היהודיות הוותיקות והייחודיות ביותר מבחינה תרבותית במרכז אסיה, עם היסטוריה המשתרעת על פני למעלה מ-2,500 שנה. מנהגים מקומיים קובעים כי הקהילה החלה במהלך גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. מאוחר יותר, יהודי פרס היגרו לאורך נתיבי המסחר "דרך המשי" בתקופת האימפריה האחמנית, והקימו בתים באמירויות העתיקות בוכרה, סמרקנד וחיווה, הנמצאות באוזבקיסטן, טג'יקיסטן וטורקמניסטן של ימינו.

יהודים אלה, שחיו תחת מספר משטרים אסלאמיים במשך מאות שנים, אימצו את הבוכרית או הבוכרית, ניב ייחודי של השפה הטג'יקית-פרסית הכתוב באלפבית העברי, על מנת להסתגל לסביבתם תוך שמירה על אורח חיים יהודי מסורתי מאוד. בשל מעמדם כמיעוט דתי תחת השלטון האסלאמי, הם היו כפופים לחוקי לבוש מחמירים, מיסים גבוהים ואיסורים על בניית בתי כנסת. למרות זאת, הם הצליחו לעתים קרובות לשמור על אוטונומיה מקומית, ויצרו קהילות משגשגות של סוחרים, אורגים וצבעים. כאשר רבי יוסף מימון ממרוקו הגיע למרכז אסיה בשנת 1793, הוא החיה את חיי הדת, הנהיג ליטורגיה ספרדית, ושיקם את קשרי הקהילה עם שאר העולם היהודי, ובכך הפך את ההידרדרות הרוחנית שנגרמה בסופו של דבר מבידודו של האזור ממרכזים יהודיים מרכזיים.

כיבוש מרכז אסיה על ידי האימפריה הרוסית באמצע המאה ה-19 הביא ליצירת שטח טורקסטן רוסי ותור זהב ליהודי בוכריה. הם הרוויחו מזכויות סחר מוגברות, התעשרו במהרה מתעשיית הכותנה, והחלו לממן הגירה בקנה מידה גדול לירושלים בשנות ה-1890, שם ייסדו את רובע הבוכרים המפורסם, הידוע בבתיו המפוארים ובארכיטקטורה המפוארת שלו. למרות שמשפחות רבות שמרו בסתר על מנהגיהן הדתיים, ובמיוחד ברית מילה וחוקי כשרות, שגשוג זה הופרע בפתאומיות על ידי המהפכה הבולשביקית של 1917 והסובייטיזציה של מרכז אסיה שבאה בעקבותיה. הדבר הוביל להחרמת עושר פרטי, סגירה שיטתית של בתי ספר ובתי כנסת יהודיים, ושילוב כפוי של הקהילה במערכת החילונית הסובייטית. כמעט כל הקהילה עזבה את ברית המועצות בשנת 1991 עקב חוסר ודאות פוליטית, חוסר יציבות כלכלית והופעת הלאומיות המקומית. מאות אלפי אנשים עזבו, רובם לישראל ולארצות הברית, ובמיוחד לשכונת רגו פארק בקווינס, ניו יורק. למרות שכיום חיים רק כמה מאות קשישים בקהילה היהודית הבוכרית העתיקה במרכז אסיה, מורשתם התרבותית העשירה עדיין חיה וקיימת בבתיהם החדשים, שם הם משמרים באופן פעיל את סגנונם המוזיקלי הייחודי המכונה "ששקאם", את גלימות המשי המסורתיות המעוטרות שלהם המכונות "ג'ומה", ואת מנהגיהם הקולינריים המפורסמים כמו "פלוב" ו"בחש".

יהודי בוכריה הקימו את רובע הבוכרים (שוחנת הבוכרים) בשנת 1891 במטרה ליצור שכונה מפוארת בירושלים שתסמל את הצלחתם לאורך דרך המשי. השכונה, שנבנתה על גבי רשת עם רחובות רחבים, דמתה לערים אירופאיות, דבר שהיה יוצא דופן בירושלים באותה תקופה. השכונה כוללת ארמונות אבן עצומים עם חלונות מקושתים בסגנון איטלקי, חצרות פנימיות ותקרות נשגבות. ארמון יהודהוף נבנה כדי לקבל את פני המשיח. חזיתותיה העתיקות של השכונה עדיין עומדות, אך משפחות יהודיות חרדיות מהוות כיום את רוב תושביה.

"שש אופנים" הוא התרגום המילולי של "שמקם", סגנון המוזיקה הקלאסי המסורתי של מרכז אסיה. הוא משלב כתבי קודש יהודיים דתיים, מנגינות ווקאליות פרסיות ושירה מיסטית סופית. הוא נשלט על ידי הדוירה (תוף מסגרת), הגיג'אק (כינור שפיץ) והטנבור (כלי מיתר ארוך צוואר). בחצרותיהם של אמירים מרכז אסיה, מוזיקאים יהודים בוכרים היו באופן מסורתי המטפלים והשומרים העיקריים של סגנון מוזיקלי זה. הרכבים מיוחדים המופיעים באירועים היסטוריים בישראל ובניו יורק משמרים אותו באופן פעיל.