ארץ ישראל, שהובטחה על פי התנ"ך לאברהם, אבי עם ישראל, לבנו יצחק ולנכדו יעקב, היא ערש מדינת ישראל. בני ישראל חזרו לאחר 400 שנות גלות במצרים, שם ייסדו את מדינת ישראל[1]. לאחר מאות שנים של שלטון שופטים באזור שנכבש לעתים קרובות, הם הקימו את ממלכת ישראל, אשר מאוחר יותר התפצלה לשתי ממלכות: ישראל ויהודה.

ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) התקיימה עד שנת 721 לפנה"ס, אז נכבשה על ידי הצבא האשורי[2]. חלק מהעם היהודי גורש. הרוב נשאר בישראל, אם כי חלקם חיפשו מקלט ביהודה. בית המקדש נהרס בשנת 586 לפנה"ס כאשר הבבלים הפילו את ממלכת יהודה. כתוצאה מכיבוש זה, רוב אוכלוסיית יהודה גורשה לבבל. לאחר הכיבוש הפרסי, היהודים זכו באוטונומיה, הורשו לחזור לאדמותיהם, ובנו מחדש את בית המקדש (סוף המאה ה-6 לפנה"ס) הודות לצו של המלך כורש[3]. מאוחר יותר, לקראת סוף המאה השנייה לפני הספירה, שושלת החשמונאים, שמרדה בשלטון הסלאוקי, החזירה את ממלכת יהודה.

​

בשנת 63 לפנה"ס, פומפיוס כבש את יהודה והפך אותה למדינת חסות רומית[4]. המרד הגדול פרץ בשנת 66 לספירה בעקבות מספר צווים האוסרים על קיום דת[5]. לאחר שהרומאים דיכאו את המרד, הקיסר טיטוס הורה על הריסת בית המקדש השני, וירושלים נחרבה. מרד בר כוכבא החל בשנת 132 לפנה"ס[6]. לאחר שלוש שנים, המרד דוכא באכזריות למרות הצלחותיהם הראשוניות של המורדים.

​

מהמאה ה-4 ועד המאה ה-20, ארץ ישראל חוותה מספר שינויים בריבונות לאורך ההיסטוריה, ועברה מפולשים ממוצא מגוון לאוכלוסיות שונות, בתמיכת המעצמות הגדולות באזור. במשך מאות שנים, יהודים מכל רחבי העולם חיו בישראל. לאחר מכן, התרחש גל הגירה מסוים, בעיקר עם עלייתם של תלמידים חסידיים[7].​ בסוף המאה ה-19, בהמשך תנועת ההגירה לעבר ארץ ישראל, החלו גלי הגירה גדולים יותר, עם יהודים מרחבי העולם להוטים להתיישב שם.

כמה הוגים יהודים, ביניהם הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, משה הס, צבי הירש קלישר, יהודה לייב פינסקר ומשה לייב ליליינבלום, פרסמו עבודות ומאמרים שתמכו בעלייה לארץ ישראל על מנת להקים שם מדינה. בנימין זאב הרצל פרסם את ספרו "מדינת היהודים" בשנת 1896 והחל במאמצים דיפלומטיים[9].

​

ההסתדרות הציונית העולמית נוסדה כאשר הרצל כינס את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, שוויץ, בשנת 1897[10] והחלה בהקמת התשתית הדרושה להקמת מדינה יהודית בישראל. זה כלל ניהול מדיניות חוץ, הקמת מוסדות פיננסיים, רכישת קרקעות (באמצעות קרן קיימת לישראל)[11], והכוונת ותמיכה בקמת הקהילה היהודית בישראל. הרצל הוביל את התנועה הציונית מיום היווסדה בשנת 1897 ועד מותו בשנת 1904. בין הפעילים החשובים ביותר לצידו, במיוחד בתחום הדיפלומטי, היה חיים ויצמן, שהפך לאחד ממנהיגי התנועה לאחר מותו של הרצל וכיהן מאוחר יותר כנשיא מדינת ישראל.

​

עם פרסום הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, שאישרה את תמיכת ממשלת בריטניה בבית לאומי יהודי בישראל, זכתה מדיניות החוץ של ההסתדרות הציונית להצלחה מסחררת. לאחר סיום הכיבוש הבריטי של ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, הכרזה זו קיבלה את מלוא משמעותה. על בסיס הצהרה זו, העניק חבר הלאומים לבריטניה הסמכות על ארץ ישראל, בכפוף להקמת ארגון יהודי לייעץ לבריטים בעניינים הקשורים לבית הלאומי היהודי. ארגון זה אכן נוצר ונקרא הסוכנות היהודית.

​

ב-14 במאי 1948 נוסדה מדינת ישראל עם הכרזת עצמאות ארץ ישראל ביום ב' באייר תש"ח. עם הקמתה, התגוררו בה למעלה מ-600,000 יהודים, המהווים למעלה מ-6% מאוכלוסיית היהודים בעולם[12].

​

בשנת 2026, אוכלוסיית ישראל מוערכת בכ-10.1 מיליון נפש. היא מתפלגת כדלקמן: יהודים ואחרים: כ-76%; ערבים: כ-21%; תושבי חוץ: כ-3%. האוכלוסייה מאופיינת באחוז גבוה של צעירים, עם גיל חציוני של כ-29.[13]