הדרוזים, ילידי המזרח התיכון, הם קבוצה אתנית ודתית מסוימת. הם דוברי ערבית. רוב המקורות מעריכים שיש בין מיליון לשני מיליון וחצי דרוזים בעולם, אולם אין מפקד אוכלוסין מדויק. בסוריה יש את הריכוז הגבוה ביותר, אחריה ישראל והגדה המערבית, לבנון וירדן. השאר מפוזרים ברחבי העולם, כולל ארצות הברית, אירופה, אוסטרליה, דרום אמריקה, קנדה ומדינות אחרות.

הדרוזים הם מאמיני אמונת התווהיד המבוססת על האמונה באחדות האל. האמונה הדרוזית התנהלה כבר במאה ה-11. בין ההשראות התיאולוגיות הרבות שהשפיעו עמוקות על האמונה היו הקוראן, כתבי הקודש הנוצריים והיהודיים, פילוסופיה יוונית, מיסטיקה מזרחית ומושגים עתיקים אחרים. הגישה הפרוגרסיבית הדרוזית, שכללה הפרדת דת ומדינה, יחס שווה לגברים ולנשים ואיסור עבדות, נתפסה כיוצאת דופן, במיוחד בשנים הראשונות.

הדרוזים, בהנהגת המנהיגות המסורתית והאליטה הרוחנית שלהם, המכונה "האוקל", שמרו על אורח חיים עצמאי בתוקף תחת שלטון העות'מאני ולאחר מכן תחת שלטון המנדט הבריטי. מנהיגים דרוזים הקימו את "יחידת המיעוטים" כדי להילחם לצד חיילים יהודים במהלך מלחמת ישראל-ערב ב-1948 לאחר שהצטרפו רשמית לכוחות הישראליים. עם הקמת מדינת ישראל, החליטה העדה הדרוזית להתחייב באופן מלא למדינה החדשה. דבר זה הוביל לרגע היסטורי בשנת 1956, כאשר ממשלת ישראל חייבה גיוס צבאי לגברים דרוזים, והפכה אותם לקבוצה דוברת הערבית היחידה הכפופה לגיוס, לבקשת מנהיגי העדה הדרוזית. בשל שיעורי הגיוס הגבוהים וההקרבות המשמעותיות שהקריבו חיילים דרוזים בצבא ההגנה לישראל - שרבים מהם התקדמו לתפקידים בכירים בתחומי הפיקוד, הביטחון והדיפלומטיה - נוצר קשר חברתי חזק המכונה בישראל "ברית הדמים".

לדרוזים הוענקו בתי דין דתיים עצמאיים משלהם לטיפול בנושאים פנימיים כמו נישואין וגירושין כאשר ישראל הכירה בהם רשמית כקהילה דתית נפרדת מהמוסלמים בשנת 1957. בניגוד לדרוזים בגליל המשולבים מאוד, דרוזים רבים בגולן שמרו היסטורית על נאמנותם האזרחית לסוריה; עם זאת, מספר גדל והולך של דרוזים צעירים בגולן החלו להגיש בקשה לאזרחות ישראלית בשנים האחרונות. ישראל הרחיבה את שלטונה על רמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, והביאה אוכלוסייה נפרדת של דרוזים לשליטתה. כ-150,000 דרוזים ישראלים מתגוררים כיום בערים הצפוניות, כולל דליית אל-כרמל, עוספיה ובית ג'אן.