מוזיקה ערבית-ישראלית

ההיסטוריה של המוזיקה העממית של האוכלוסייה הערבית החיה בישראל היא מסורת שבעל פה, המונעת על ידי הקהילה, ומשמשת כמאגר המרכזי של המורשת התרבותית והטקסים החברתיים מאז שנת 1948. מוזיקה זו שגשגה בעיקר בכפרים הכפריים של הגליל ואזור המשולש, והתפתחה למערכת דינמית ועצמאית של העברה בעל פה הממוקדת סביב חגיגות משפחתיות.

לאחר אמצע המאה ה-20, המסורות המוזיקליות של קהילה זו נקשרו עמוקות לחיים הכפריים והחקלאיים. בשל היעדר קונסרבטוריונים עירוניים רשמיים או מערכות תיווי כתובות עבור רפרטואר ספציפי זה, המוזיקה שרדה לחלוטין הודות למסורת שבעל פה. ידע בין-דורי עבר מהמבוגרים לצעירים בתוך המשפחות, דבר שהבטיח כי המנגינות העתיקות והמבנים השיריים יישארו ללא פגע וללא התערבות מוסדית.

החתונה הכפרית המסורתית שימשה כמקום המרכזי והחיוני ביותר עבור המוזיקה העממית. במקום להיות מסיבות פרטיות פשוטות, החתונות היו אירועים קהילתיים המוניים שבהם התאספו כפרים שלמים. חגיגות אלו תפקדו כארכיונים חיים, המשמרים סוגות (ז'אנרים) מובחנות של מוזיקה עממית:

הזאפה : תהלוכה מוזיקלית פומבית וקצבית מאוד ברחובות הכפר לליווי הכלה או החתן. היא מאופיינת בקריאות ווקאליות ספציפיות של "קריאה ותגובה" המובלות על ידי סולן ונענות על ידי הקהל.
מהאהד : שירי הלל סגנוניים ופיוטיים המושרים אך ורק על ידי נשות הכפר המבוגרות. קטעים אלו מתמקדים בשושלת המשפחתית, בהכנסת אורחים ובכבוד הקהילתי.
הסהרה : החגיגה הלילית החגיגית המתקיימת בלילה שלפני החתונה המרכזית. היא כוללת את הדבקה, ריקוד שורה קהילתי מסורתי המונע על ידי כלי הקשה ידניים אנרגטיים וסינקופטיים.

הליבה היצירתית של מסורת מוזיקלית עממית זו היא הזג'ל — צורה בת מאות שנים של שירה עממית מאולתרת, מחורזת ושקולה, המושרת בניב הערבי הלבנטיני המקומי. המבצעים, המכונים זג'אלין, ניחנים במיומנות לשונית עצומה ובזריזות מוזיקלית. בפעילותם בחתונות ובמפגשים קהילתיים, הזג'אלין עסוקים בדו-קרב מוזיקלי או בקריאות חגיגיות. הם מאלתרים חרוזים במקום כדי לכבד את המארחים, לספר סיפורים אלגוריים קלילים, לחגוג את החיים החקלאיים המקומיים ולשמר את המסורת ההיסטורית של הקהילה.

הזהות האקוסטית המובחנת של פולקלור זה נשענת על כלי נגינה ניידים ומסורתיים העשויים מחומרים טבעיים כמו עץ, עור וקנה:

השבאבה והמיג'ווז: חלילי קנה ובמבוק מסורתיים. המיג'ווז (כלי קנה בעל צינור כפול) מפיק מנגינה מיקרוטונאלית חודרת, החיונית לקביעת הקצב ולהנחיית הצעדים של רקדני הדבקה.
הירע'ול : חליל קנה גדול בעל צינור כפול המפיק צליל המהום נמוך ומהפנט, אשר נוגן היסטורית במהלך עונות הקציר.
הדרבוקה והריק : כלי הקשה ידניים — תוף הגביע והטמבורין המסורתי — האחראים על שמירת המחזורים המקצביים המורכבים והסוחפים (איקאעאת) שעברו מדור לדור.

רשימת מקורות

Academia.edu. (n.d.). Becoming Musicians in the Galilee: Informal learning strategies among Palestinian Arab wedding musicians. academia.edu
University of Arkansas. (n.d.). Levantine Folk Poetry Traditions: The structure of improvised Zajal. uark.edu
Smithsonian Folkways Magazine. (2020). The Rhythms of Arab Folk Dance: Dabke dance and acoustic frameworks. si.edu

מצגת על גדולי הזמרים והמוזיקאים של הפולקלור הערבי בישראל

להלן סקירה של גדולי המאסטרים, הזמרים והנגנים בהיסטוריה של המוזיקה העממית של האוכלוסייה הערבית בישראל. מורשת זו עברה בעל פה מדור לדור במסגרת חתונות כפריות, והפכה אמנים אלו לארכיונים אנושיים חיים.

אשפי הזג'ל (שירה עממית מאולתרת)

התפקיד: הזג'אלין (משוררים עממיים) מנהלים דו-קרב לירי מחורז ומאולתר במהלך חגיגות בכפרים. הם נחשבים לדמויות המפתח המייסדות של הפולקלור הכפרי.
אבו מוחמד (רפעת אל-אסדי) – הקול של הגליל: זמר זג'ל מהמוערכים ביותר, בן הכפר דיר אל-אסד שבגליל. הוא ידוע בזריזות הלשונית המדהימה שלו ומסוגל לאלתר במשך שעות על משקלים שיריים מורכבים המהללים את כבוד המשפחה, החיים החקלאיים והכנסת האורחים.
ג'יהאד אל-שעאר – אייקון החתונות: דמות בולטת ומוכרת ברחבי אזור המשולש. קולו העמוק והסמכותי מוביל את ערבי הסהרה (חגיגות הלילה שלפני החתונה) מזה עשורים, תוך שליטה מוחלטת בשירי מענה וקריאה המניעים קהל שלם בסנכרון מלא.

וירטואוזים של חלילים עממיים (שבבה ומיג'ווז)

התפקיד: נגני כלי נשיפה האחראים על הפקת צלילים חודרים ומיקרוטונאליים, החיוניים לקביעת הקצב של ריקוד השורה דבקה.
אבו מרוואן (מאסטר קנה הנשיפה הגלילי): זקן כפר ומוזיקאי רחוב אגדי, המוכר בזכות שליטתו בחליל השבבה המסורתי העשוי במבוק. הוא העביר הלאה את טכניקות בקרת הנשימה הנחוצות לשמירת לולאות הריקוד העממיות ללא קטיעת המנגינה.
שושלות המיג'ווז המקומיות: בכפרים השונים בצפון, משפחות של נגנים פיתחו שיטות כיוון ייחודיות עבור חליל הקנה הכפול מיג'ווז, המאפשרות לצליליו החדים להישמע למרחקים בשטחים חקלאיים פתוחים במהלך תהלוכות החתונה.

שקופית 3: שומרות הפולקלור הנשי (מאסטריות של המהאהד)

התפקיד: נשות כפר מבוגרות המחזיקות במונופול שבעל פה על מסורות שירת א-קפלה עתיקות, ומשמרות את מוזיקת טקסי החיים ללא כל ליווי כלי.
דמויות ה"אום-אחמד" הכפריות: בפולקלור המסורתי, הזמרות החשובות ביותר הן נשים מבוגרות ומוערכות (דמויות אל-חאג'ה) שאינן מסחריות, מכפרים כמו כפר כנא או עראבה.
המורשת האמנותית: נשים אלו מחזיקות בזיכרון הקיבוצי של טקסי החתונה הנמשכים מספר ימים. הן מובילות את המהאהד (שירה פיוטית המהללת את שושלת המשפחה) ואת שירי הליווי האיטיים והמרגשים שנועדו ללוות את הכלה בצאתה מבית הוריה.

שקופית 4: אומנות רב-דורית ווירטואוזים של עוד

התפקיד: אומנים ונגנים אשר גישרו על הפער בין הפולקלור הכפרי הגולמי לבין כלי מיתר קלאסיים מובנים.
משפחת ג'ובראן (נצרת): שושלת יוקרתית בת ארבעה דורות של בוני ומנגני תרבות הלבוש והעוד מנצרת. האב, חאתם ג'ובראן, שימר בקפידה טכניקות גילוף מסורתיות בעצים מקומיים. בניו — שהקימו לימים את ההרכב הבינלאומי המצליח שלישיית ג'ובראן (Le Trio Joubran) — לקחו את המבנים האקוסטיים של המנגינות העממיות המקומיות והעלו אותם לרמת ביצועים קלאסיים ומורכבים על במות ברחבי העולם.
האחים שחאדה (ירושלים): ראמי ופריד שחאדה הם צמד אחים מוזיקאים מירושלים. הם הקדישו את הקריירה שלהם לאיסוף, תיעוד ועיבוד מחדש של שירי עם כפריים מאזורם. על ידי שילוב קולותיהם עם כלי הקשה עתיקים כמו הריק, הם הציגו את מבני הכפר המקומיים בפסטיבלים גדולים של מוזיקת עולם.

אשפי הזג'ל והשירה העממית (רפעת אל-אסדי וג'יהאד אל-שעאר)

רשתות המוזיקה של החתונות בגליל ובמשולש: מחקר מקיף המתעד את תפקידם של משוררי הזג'אלין האזוריים, תולדות קלטות המסחר העממיות והמבנים של משקלי השירה (הוואפר והרג'ז) בחגיגות הכפריות.

סימונס, ד׳. (2014). תרבות החתונה והזג'ל בגליל: שימור מסורות שבעל פה. הוצאת קתדרה לחקר המוזיקה העממית במזרח התיכון.
תיעוד המוזיקה של קהילות ישראל: ניתוח המכניקה החברתית של שירי מענה וקריאה וההקשר הקהילתי של החגיגות בכפרים.
שילוח, א׳. (1999). המוזיקה של קהילות ישראל. המרכז לחקר המוזיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים.

וירטואוזים של חלילים עממיים (שושלות המיג'ווז והשבבה)

אקולוגיית הלמידה של נגני החתונות: עבודת שדה הבוחנת כיצד נגני כלי נשיפה מסורתיים (כמו המיג'ווז והשבבה) מפתחים טכניקות נשימה רציפה, דרכי כיוון מסורתיות והעברה מדור לדור ללא תיווי מוזיקלי ממוסד.

ח'ורי, ר׳. (2020). להפוך למוזיקאי בגליל: אסטרטגיות למידה מסורתיות בקרב נגני חתונה ערבים. אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח.
המקצב והתנועה בפולקלור הערבי: תיעוד אנתרופולוגי של המקצבים המלווים את רקדני הדבקה ומבנה כלי הקנה המקומיים.
לוי, מ׳. (2011). מקצבים וכלים מוזיקליים בפולקלור הכפרי באגן הים התיכון. הוצאת המכון לחקר הפולקלור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

3. שומרות הפולקלור הנשי (מאסטריות של המהאהד)

שירי לידה וחתונה של נשים בכפרים: מחקר המפרט את הבלעדיות של נשות הכפר המבוגרות (אל-חאג'ה) על ארכיון שירת הא-קפלה המסורתית (כמו המהאהד ושירי הליווי של הכלה).
- ארכיון הספרייה הלאומית של ישראל. (2023). שירי החתונה והלידה של הנשים הערביות בכפרי הצפון. בלוג הספרייה הלאומית.
חקר שירת העם והמגדר: ניתוח המגדר בפולקלור המוזיקלי והפרדה תרבותית בין הרפרטואר הגברי לנשי.
- הרמן, מ׳. (2001). שירת הנשים העממית כאמצעי לשימור זיכרון קיבוצי. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים.

4. אומנות רב-דורית ווירטואוזים של עוד (משפחת ג'ובראן והאחים שחאדה)

תולדות בניית העוד בנצרת (משפחת ג'ובראן): מחקר היסטורי וביוגרפי על שושלת בוני כלי המיתר בנצרת, שימוש בעצים מקומיים והמעבר מפולקלור מקומי לבמות בינלאומיות של שלישיית ג'ובראן.
- המרכז לחקר המוזיקה היהודית. (2018). שושלת ג'ובראן: מבית המלאכה בנצרת אל הבמה הבינלאומית. המרכז לחקר המוזיקה, האוניברסיטה העברית בירושלים.
איסוף ושימור שירי העם של האחים שחאדה: סקירה על שימור רפרטואר הזג'ל והטקסים הכפריים הישנים בעיבודים עכשוויים.
- הירשברג, י׳. (2018). חזון וזהות במוזיקה האמנותית והעממית. הוצאת אקדמון.