מסלול היסטורי וסיווג של מסורות השירה ביידיש

​​

ההתפתחות ההיסטורית של המוזיקה הווקאלית ביידיש ראשיתה במאה ה-14, והיא מאופיינת כבר מראשיתה בהתפצלות לשונית וליטורגית ברורה: בעוד ששירים עממיים חילוניים בוצעו יותר ויותר בלשון היידיש המדוברת, השלטונות הרבניים גזרו בנוקשות כי יש לשמר יצירות ליטורגיות מקודשות בעברית בלבד (אידלסון, 1924).

​

בקרב הקהילות היהודיות במרכז ובמזרח אירופה, צמח סוגה (ז'אנר) מרכזית של ליווי כלי וריקוד הידועה בשם כליזמר. בעקבות גלי הגירה המוניים, מורשת כלי זו יוצאה לרחבי העולם, בעיקר לארצות הברית ולישראל (שילוח, 1999). מבחינה היסטורית, לשירה הווקאלית ביידיש ולמסורות התיאטרון הייתה בתחילה נראות וחשיבות תרבותית גבוהה בהרבה בישראל בהשוואה למוזיקת הכליזמר האינסטרומנטלית גרידא (הירשברג, 2018).

​

בעוד ששירי הערש והבלדות העממיות של המאות ה-17 וה-18 נותרו ברובם אנונימיים, קומפוזיציות מאוחרות יותר נהנות מתיעוד מחברים ברור. דוגמה בולטת למעבר מתועד זה היא היצירה המפורסמת בסגנון העממי אויפֿן פריפעטשיק ("על המוקד"), שהולחנה על ידי עורך הדין והפזמונאי הנודע מארק ורשבסקי (סלובין, 1989).

​​

בתפוצה האירופית, הרפרטואר של להקות התיאטרון ביידיש התפתח לאורך שני צירים מבניים נפרדים. היצירות נהגו כמוזיקת במה שליוותה יצירות דרמטיות, או שנבנו כאריות וקטעים ווקאליים עצמאיים ("להיטים") שנוכסו ישירות מתוך אופרטות שלמות ביידיש (סלובין, 1989).

בעקבות ההגירה הבין-יבשתית, מלחינים ופזמונאים אמריקאים עשו שימוש נרחב בחומר התיאטרלי האירופי הזה. לצד המודוסים בבית הכנסת המסורתיים והמנגינות הליטורגיות, שולבו לחנים עממיים ותיאטרליים ביידיש באופן עמוק בתוך המרקם של המוזיקה המסחרית האמריקאית של ראשית המאה ה-20, כשהם מעצבים ישירות את האסתטיקה של סמטת טין פאן (Tin Pan Alley), ברודוויי וההלחנה הקולנועית בהוליווד (הירשברג, 2018; שילוח, 1999).

​​

הגמישות המבנית של השיר ביידיש מודגמת על ידי מלחינים שהצליחו לגשר על הפער בין המסורות היהודיות המקומיות לתרבות הפופולרית המערבית הדומיננטית. הדוגמה המובהקת לכך היא אירווינג ברלין, שעבר באופן שיטתי מכתיבת שירים אתניים ביידיש בעלי אופי מקומי להלחנת מרכיבי יסוד ברפרטואר הגדול של השירה האמריקאית באנגלית (Great American Songbook) (הירשברג, 2018). באופן דומה, השיר האייקוני ביי מיר ביסטו שיין מהווה מקרה מבחן קלאסי של קטע תיאטרלי מקורי ביידיש שעוצב מחדש ותורגם כדי להפוך ללהיט פופולרי בינלאומי באנגלית.

​

במקביל, המוזיקה ביידיש שימשה ככלי חיוני לגיוס סוציו-פוליטי ולהתנגדות היסטורית במזרח אירופה:

​

• המנונים פוליטיים: היצירה די שבועה ("השבועה"), שנכתבה בשנת 1902, שימשה כהמנון הרשמי של ה"בונד" (אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד) ברוסיה הצארית של תחילת המאה ה-20. אותו מחבר, ש. אנ-סקי (שלמה זנוויל רפפורט), חיבר את שיר הפועלים המהפכני אין זאלציקן יאם ("בים המלח") (סלובין, 1989).

• חברות המקהלה של הפועלים: מוסדות ווקאליים אלו העתיקו בהצלחה את המסורות הפוליטיות הללו לתפוצה האמריקאית. קבוצות כמו חברת המקהלה ביידיש של ניו יורק, בהנהגתו של לזר ויינר, התמידו כך עד שנות ה-60 של המאה ה-20 (ויינר, 1954).

• שירי התנגדות בתקופת השואה: בשנת 1943, בעיצומן של זוועות מלחמת העולם השנייה, המשורר הירש גליק כתב את זאג ניט קיין מאל ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה") בגטו וילנה. יצירה זו הפכה להמנון האוניברסלי של הפרטיזנים וההתנגדות ברחבי אירופה הכבושה (סלובין, 1989).

​​

במקביל לביטויים פופולריים ועממיים אלו, ז'אנר של שירי אמנות ביידיש בעלי תודעה "רצינית" ראה אור בתחילת המאה ה-20. תנועה זו הובלה על ידי החברה למוזיקה עממית יהודית, שנוסדה בסנקט פטרבורג בשנת 1908 (אנגל וסמינסקי, 1912). חברה זו ביקשה למזג את המודוסים יהודיים המסורתיים עם האסתטיקה המבנית המורכבת של המוזיקה הקלאסית המערבית. חוג אינטלקטואלי מובחר זה אסף מלחינים המכונים לעיתים קרובות אדריכלי מוזיקת האמנות הלאומית היהודית, ובהם מיכאל גנסין (המכונה לעיתים קרובות "גלינקה היהודי"), יוסף אחרון, משה מילנר, אלכסנדר קריין ושלמה רוזובסקי (אנגל וסמינסקי, 1912; אידלסון, 1924).

​

בארצות הברית, מסורת תרבותית גבוהה זו הונצחה על ידי אינטלקטואלים מהגרים צעירים, בהם לזר ויינר (חלוץ שיר האמנות ביידיש באמריקה), שלמה גולוב, מלחין המוזיקה לסרטים חנוך קון והחזן מלוס אנג'לס פול למקוף. אמנים אלו ידעו להשתמש ברגישות ובעידון בתמות עממיות מסורתיות בתוך מבנים קפדניים האופייניים למוזיקה הקלאסית המערבית (ויינר, 1954).

​

גישה מלומדת זו לרפרטואר הווקאלי ביידיש נמשכת גם במאה ה-21. דוגמה עכשווית בולטת נמצאת במחזורי השירים A Yiddish Winterreise ו-Di Sheyne Milnerin שנוצרו על ידי החוקר והמלחין אלכסנדר קנאפ. עיבודים מדוקדקים אלו, שנועדו כמחווה המועתקת תרבותית ללידר הקלאסיים של פרנץ שוברט, נכתבו עבור זמר הבריטון-בס האנגלי מרק גלנוויל, ובכך הם מניחים את הנוף הרגשי של השואה על גבי המבנים של השיר הקלאסי המערבי (שילוח, 1999).

​​

רשימה ביבליוגרפית

• אידלסון, א"צ. (1924). תולדות הנגינה היהודית: מהותה, יסודותיה והתפתחותה. הוצאת דביר.

• אנגל, י', וסמינסקי, ל. (1912). קובץ שירי עם יהודיים. הוצאת החברה למוזיקה עממית יהודית בסנקט פטרבורג.

• הירשברג, י׳. (2018). חזון וזהות במוזיקה האמנותית בארץ-ישראל ובישראל. הוצאת אקדמון.

• ויינר, L׳. (1954). השיר האמנותי ביידיש ומקורותיו העממיים. המכון למחקר יהודי (ייִוואָ).

• סלובין, מ׳. (1989). זמרת העם היהודית בארצות הברית: מוזיקה פופולרית של מהגרים. הוצאת עם עובד.

• שילוח, א׳. (1999). המוזיקה של קהילות ישראל. המרכז לחקר המוזיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים.