בליבתה הספרותית והמוזיקולוגית של מסורת עממית זו נמצא הדיוואן, אוסף קדוש וקהילתי של שירה פאראליטורגית. אף על פי ששורשיו הסגנוניים נעוצים בתור הזהב העברי-ספרדי של ימי הביניים, הביטוי האקספרסיבי התימני עבר טרנספורמציה עמוקה במהלך המאה השבע-עשרה בהשפעת המשורר-רב שלום שבזי (1) .

שבזי חיבר מאות שירים תוך שימוש במסגרת לשונית היברידית חדשנית ששילבה עברית, ארמית וערבית-יהודית. באופן מכריע, טקסטים אלה תוכננו במיוחד לביצוע קולי ולא לקריאה דוממת של כתבי הקודש (8) . הרפרטואר הפואטי שלו התייחס למגוון נושאי רחב, החל מהרהורים פילוסופיים קפדניים על שיבת ציון האסכטולוגית, ועד לנרטיבים עממיים אלגוריים נגישים. כתוצאה מכך, יצירתו של שבזי נותרה המסגרת המבנית והיסודית למסורת השירה התימנית העכשווית.

התרבות התימנית האקספרסיבית, הפועלת בתוך מבנים סוציו-דתיים נוקשים, התפצלה לשני מסלולים נפרדים ומגדריים, שלכל אחד מהם פרופיל אסתטי ולשוני ייחודי (2) .

• הרפרטואר הגברי: תחום זה בוצע אך ורק בעברית ובארמית, שפות שנרכשו אך ורק באמצעות הכשרה פורמלית באוריינות דתית בתוך הקהילה (חדר). ביצוע קולי גברי התרחש במסגרת מפגשים קהילתיים ופראליטורגיים בעלי מבנה הדוק, והתקדם מבחינה מבנית מהנשיד - מבוא קולי רציני, לא מדיטטיבי ומדיטטיבי - לשירה, יצירה דינמית ומדיטטיבית המלווה בריקוד קצבי וכלי הקשה (1) . אלמנטים תמטיים בתחום זה נותרו תיאולוגיים ביותר, תוך הדגשת אהבה אלוהית, גלות היסטורית וגאולה לאומית.

• הרפרטואר הנשי: לעומת זאת, המסורת הנשית הורכבה כולה בשפה התימנית-ערבית ונשמרה אך ורק באמצעות העברה בעל פה עקב הדרה שיטתית של נשים מאוריינות טקסטואלית פורמלית (2). מבחינה מוזיקלית, ז'אנר זה היה חילוני, רגשי מאוד ונזיל מבחינה מבנית. נשים השתמשו בשירה ככלי לביטוי תלונות אישיות וחברתיות, תוך פירוט הקשיים של עבודת בית, נישואים בכפייה, לידה ואבל משפחתי (3) . ביצוע נשי שלט בחגיגות ביתיות ובמחזור החיים, ויצר ציר זמן טקסים מורכבים, בני מספר ימים, כגון החינה והזאפה (תהלוכת כלה).